באופן קבוע וחד פעמי

יום רביעי אחר הצהריים שיגרתי לכאורה, הסנדוויצ'ית הקטנה לא מצליחה לשם שינוי למצוא אף חברה שיכולה לבוא לשחק או שאפשר ללכת אליה (כולן בחוגים, בריתות ושאר ירקות) הנסיך הקטן דווקא כן מצליח, עניין פעוט לכאורה שגורם לקטנה להעמיק את התחושה ששניהם משחקים תמיד במשחק סכום האפס - משמע אם אחד מרוויח תמיד יהיה זה על חשבון השני -המפסיד.

כבר מזמן עייפתי בלנסות להוכיח לשלושתם, גם הבכורה מבחינתי משתתפת במשחק למרות שהיא נמנעת מלהכנס למריבות האלו בין השניים הצפופים, הפרש הגילאים הגדול בינה לשניהם שהופך אותה "כביכול" לזו שזקוקה לפחות תשומת לב ויחס אישי מוטעה ביסודו, מדוע? כיוון שהיא זקוקה ליחס אישי ומרוכז אפילו קצת יותר משניהם יחד וכמה שאני משתדלת לפנות את הזמן לכך זה אף פעם לא ממש מספיק..

אז הסענו את הנסיך לחבר והקטנה מאמצת את מוחה בדרך להזכר בחברות שאולי שכחה..כל הבנים מחוץ לתחום היום "לא בא לי" ובכלל היא לא מוכנה להתפשר על כאלו שהיא לא מאוד מחבבת, על הבכיינית מהכרם (שמתקשרת לשאול אם אפשר לבוא) אין על מה לדבר כי מכל מילה של הקטנה היא נעלבת ולאוצר שלי מתחשק לשחק במגרש של הגדולות היום.

"אולי היום תזמיני אותי אליך??" אני קופצת בהתרגשות מהתובנה שאני גם גדולה מצד אחד וגם כל כך קטנה מצד שני וגם כמעט לא יוצא לנו להיות רק שתינו ככה ממש לבד בבית,
אני רואה את החיוך המתוק שלה מבעד לראי שבמכונית ויודעת שהצלחתי במשימה,
"אני אהיה החברה שלך היום ונוכל לשחק ולעשות דברים כיפיים ביחד.." אני ממשיכה בקול מתקתק וילדותי ורואה אותה מתמוגגת מאושר.
"כן! יאללה!" היא קופצת משמחה
"נוכל להתקלח ביחד וללבוש פיג'מה ולצייר ולהכין אוכל, גם לראות סרטים מצויירים ולשחק במשחקים.." היא מתכננת לנו את סדר היום לשעתיים הקרובות.

אנחנו מגיעות הביתה והמסע יוצא לדרך, אסור לי לענות לטלפונים, לא לבדוק את המיילים ובכלל לא לעשות דבר שנוכחותה אינה נדרשת בו לצידי.

כמה נעים להתקלח יחד ולחפוף אחת לשניה את הראש כשאף אחד לא מחכה בחוץ לתורו, כמה נעים לרקוד ביחד ולשיר שירים שהיא אוהבת מתוך תקליטים ישנים שליוו אותי כשהייתי בגילה (כן כן, כתבתי נכון תקליטים, אלו ששמים בפטיפון וצריך להוריד את המחט בזהירות על הפס הנכון כדי לשמוע את השיר הנבחר, אפילו היא יודעת איך עושים את זה למרות שאני עדיין לא מרשה)

איזה כיף לשבת על הרצפה הקרירה עם פיג'מה חורפית וגרביים ולהרכיב פאזלים בלי קטנצ'יק אחר שמסתובב ודורך על החלקים או זורק אותם לכיור/שירותים/מאחורי המיטה סתם כי זה נורא מצחיק אותו.

איזה כיף להיות שם לגמרי בשביל אחד כשאת יודעת שיש לך את כולם, שאת יודעת שאם תתכנני נכון תוכלי למצוא זמן איכות עבור כל אחד מהם בזמן אחר מבלי שהאחר ירגיש שהדבר נופל על חשבונו ואולי בסוף אם תתכנני ממש נכון והחיים ירצו להחזיר לך קצת נחת תמצאי גם קצת זמן גם לעצמך לבד וגם כמובן לאינטליגנט האהוב שלך.

כמה שניות לפני שהייתי חייבת כבר לקפוץ להחזיר את הנסיך הביתה החזרנו יחד את המשחקים למקום ואמרתי לה שתשאר כמה דקות עם האינטליגנט שהספיק לחזור בינתיים ושאני מייד חוזרת.

"אימאאאאא" התחנחנה הקטנה בטון מבקש "אולי תשאירי אותו שם? זה בטוח בסדר מבחינתם..??!!"
המילה "מבחינתם" - נאמרה במקור - בת חמש וחצי אבל אוצר המילים בשמיים, ההפך הגמור מזה של הנסיך הקטן שרק בקטע הטכני משאיר אחריה אבק..(גבר גבר)

אני מחייכת לעצמי כשאני מבינה כמה כיף לה איתי וכמה הייתה רוצה שאהיה ררררררקקקקקק שלה..
נזכרת ביום הראשון בו חזרנו האינטליגנט ואני מבית החולים עם הנסיך הקטן שאך נולד, ישבנו כולנו על המיטה הגדולה, אני מניקה אותו והיא מנשקת לו את הראש..היא הייתה בדיוק בת שנה וחצי אז וכבר ידעה להשתמש במילים החשובות.."תגידי" שאלתי אז מנסה להקנות לה את התחושה שהיא שותפה מלאה בהחלטות חשובות כשאני מנצלת את האידיליה המשפחתית שנוצרה "איפה את חושבת שכדאי לנו לשים את התינוק החדש שלנו??" היא לא היתה צריכה לחשוב הרבה לפני שענתה, דומה שכבר גיבשה את דעתה בנושא, וכך תוך כדי שיידה האחת מלטפת את הראש הקטן וידה השניה מחזיקה את הסמרטוטי שלה היא ענתה בנחישות..."בפח"