באופן קבוע וחד פעמי

שלשום,
01:40 בלילה
אני בדרך חזרה הביתה אחרי הופעה,
נוסעת, שומעת "ציפורי לילה" עם נתן דטנר.
(אחת הפנטזיות הבתוליות שלי כילדה בת 8 , עוד מימי החתול שמיל ורחוב סומסום)
בודקת את ה smsים מהשעה האחרונה, פתאום מצד שמאל קצת מאחורי מבחינה בה,
ניידת כחול לבן אדום של משטרת התנועה,

אני קולטת אותו קולט אותי במשחק עם הטלפון ביד,
עוזבת באלגנטיות את הנייד על הכסא וממשיכה לנהוג כאילו כלום,
שתי ידיים על ההגה, 90 קמ"ש, שרה לעצמי את "הוטל קליפורניה", דטנר בחר ואני לא מתווכחת
דקה שלמה האיש והניידת מאחורי, כמו אח גדול ושוטר (סליחה..שומר)
מקווה שירד ממני ויבין שיש לו עסק עם ילדה טובה וממושמעת לחוקי התעבורה ואז מגיע הרגע:

"פיג'ו, עמדי בצד במחלף ינאי!" ככה פעמיים, אין סיכוי להתבלבל ואז הוא עוקף אותי ועושה סימן עם הראש של - סעי אחרי ושלא תעיזי לחשוב שלא אשים לב אם תנסי להתחמק -

עם שוטרים בתפקיד אני לא מתעסקת.. אחחח אם היה נופל לי לידיים שניה אחרי סיום המשמרת שלו,
תמיד שולחים אותם בזוגות אני חושבת לעצמי, כדי שלא יוכלו להתפתות.

אני עם האזניה של הפלאפון על האוזן כך שלא הכול אבוד אני חושבת לעצמי ובכל זאת
מחייגת לאינטליגנט בתנועה זהירה, לחיצה קצרה לחיוג האחרון אין הרבה צורך להתעסק עם הנייד.

אני - "אין לי הרבה זמן, עצרה אותי ניידת עכשיו, הוא ראה אותי משחקת בטלפון..."
אין לו מושג מה בדיוק אני רוצה ממנו מה גם שאני יורה את המילים כל כך מהר כי ההוא בינתיים עצר את הניידת ואני חייבת לסיים את השיחה.

"עזוב, לא משנה אני אסתדר כבר"
אני מנתקת ומספיקה לשמוע אותו ממלמל "סומך עלייך שתדעי.."

מה שנכון נכון.

עוצרת ומחליטה שלא משנה מה אני לא מתרגשת יותר מדי וחוץ מזה..האוזנייה עלי.
אני באמת לא מדברת בטלפון בלי אוזניה כשאני נוהגת, אני לא ילדה קטנה, יש לי משפחה שאני מאוד אוהבת וחיים שלמים לפני, באמת שאני נזהרת מאוד, כשאני עייפה אני עוצרת בצד כדי לשתות קפה או עוצמת עיניים לשעה וממשיכה..ממושמעת.

אז נשארתי לשבת..
הם יוצאים מהרכב המשטרתי ומתקרבים אליי, שני גברים על מדים שנכנסו יפה לתפקיד.

אחד מהם נשאר לעמוד על הכביש אולי יתפוס על הדרך משהו מעניין להעביר איתו את המשמרת,
עברייני תנועה רציניים הרי קשה לתפוס ככה, אלה נוסעים ממש מהר.

החבר שלו, זה שעצר אותי מתקרב ואני פותחת לו את החלון ומחייכת אליו עם העיניים "ערב טוב" אני מקדימה אותו "ערב טוב גם לך" הוא חוזר בתשובה, כנראה ציפה לראות אותי מתנצלת/מבואסת/נתונה לחסדיו אבל בטח לא מחויכת ובטוחה כל כך, העיניים שלו נתפסות לי במבט ואני שמה לב איך כל העוצמה שהייתה לו מתמוגגת מולי כמו בכישוף.

הוא יושב על המדרכה לצידי מסתכל לי בעיניים ולא מצליח להוציא את המשפט הבא.
אני על הגל הנכון אני מחייכת לעצמי, חיוך פנימי כזה שמשתלט על כל הגוף ומשתקף מהעיניים.
פתאום הוא מתחיל לגמגם "אאאאת יווודדעת למה עצרתי אותתך?"
קודם הוא דיבר רגיל אני חושבת לעצמי, אין ספק שבילבלתי אותו מבלי להוציא יותר משתי מילים.

"לא..אני נשארת תמימה משהו, מלאת בטחון ומופתעת..למה עצרת אותי באמת?"
בשלב הזה הוא מתעשת על עצמו וממשיך בלי הגמגום "את התעסקת קודם עם הטלפון בזמן הנהיגה"
הוא אומר בטון מחנך, בחור יפה דווקא, לא הרבה מעל 30 עושה רושם של איש די חיובי, לא דומה לרוב המייצג של השוטרים שפגשתי בחיי, האיש עושה רושם שבאמת חשוב לו לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר, וזה דווקא מוצא חן בעיני.

"אההה כן – אני מחייכת - ברור שהתעסקתי עם הטלפון" אני עונה לו בקול עמוק ומתגרה חושבת שהיה יכול להיות נחמד במקום בטלפון להתעסק איתו "נכון דיברתי - אני מודה - אבל כמו שאתה יכול לראות אני עם אוזניה" אני שולפת את הג'וקר ומשירה מבט חד לתוך עיניו.


הוא מסתכל עלי בחזרה, רואים עליו שהוא מחפש את המילים הנכונות ואני.. אני חושבת לעצמי איזה עבד מושלם הוא יכול להיות, אני מזהה את הפוטנציאל שנשקף מהמבט שלו ומפליגה בדמיון...מורה לו לרדת על 4 ולנשק לי את הנעליים תוך כדי התנצלות על כך שהעיז להטריד אותי בנסיעה ולגזול מזמני, דומה שהמחשבות המשעשעות שלי מחלחלות אל מתחת למדי השוטר שלו, עניין שמעביר בי רטט נעים בעורף וגורם לי להתרגש. מעצמי בעיקר.



**** עבודה עבודה עבודה....כמה שעות וההמשך יגיע, מבטיחה ****