באופן קבוע וחד פעמי

כשהייתי קטנה אבא היה הכי, הסגן של אלוהים, כמעט אלוהים עצמו.
כמה גמעתי כל מה שעשה, סיפר, חשב בקול , שתק או ביקש שאשתוק. והוא ביקש שאשתוק לא מעט, כי יש חדשות, כי הוא קורא משהו חשוב בעיתון, כי הוא עייף ורוצה קצת שקט, כי הוא מעשן וכדאי שאתרחק, כי הוא ישן עכשיו והבית צריך לעבור לדום שתיקה.

כמה הרבה היה לי להגיד לספר ולהראות לו,
שלמדתי משהו חדש, שלמדתי לצייר כמוהו, שאני יודעת לחקות את החתימה שלו,
שהצלחתי לנסוע בלי גלגלי עזר כמו שלימד אותי, שאני יודעת לשיר ולעשות הצגות, שאני כבר יודעת לעשות גלגלון ועמידת ידיים במיים בבריכה של הרדודים ועוד מליון דברים.

כמה רציתי שיהיה גאה בי, כמו שאני בו, מעריצה ואוהבת..מאוד.
הוא היה עסוק אבא שלי, תמיד עסוק מדי ורציני, כמה אהבתי את רגעי הקסם בהם היה נותן לעצמו להשתטות אתנו במשחקי ילדות והיו לא מעט כאלו, קסומים ביותר. ועל אף הכל זוכרת בעיקר את הרגעים שלא נתן, את אלו בהם היה עצור ונוקשה, את אלו בהם כעס ופגע גם אם לא שם לב. כנראה שככה זה עם הורים..

זוכרת שבת אחת בצהריים בבריכה עם כל המשפחה, אני בת 9 רצה לקרוא לאבא שיראה אותי צוללת בריכה שלמה, 25 מטר על הקרקעית בעמוקים, כולי התרגשות מתפרצת.

כמה התלהבות הייתה בי כשרצתי לקרוא לו עד שמרוב התרגשות לא שמתי לב שאני מפריעה לו באמצע משהו, אולי שיחה או מנוחה,
אולי הבהלתי אותו בריצתי המהירה, כנראה לא אדע לעולם מה היתה הסיבה שבגללה בחר להעיף לעברי את כוס הקפה הרותחת שהחזיק,
להסתכל עלי במבט קר שהקפיא מידית כל התרגשות וחשף את כל הפצעים המדממים, את כל האכזבה והכעס..על עצמי..כי הייתי צריכה לחשוב שאני עלולה להפריע ולא הייתי צריכה להתפרץ ככה...

עדיין זוכרת את הקיפאון שאחז בי, ואז את החום שהציף את כל הגוף שולח חיצים ללב שהתכווץ, כתמי הקפה שנספגו בבגד הים והכתימו את הרגליים ואת חדרי הלב..ואת תחושת ההשפלה.

זוכרת שמלמלמתי משהו על זה שאני רצה רגע לשטוף את עצמי כאילו שלא הבנתי שזה היה בכוונה, זוכרת את המחנק בגרון עד שלא יכולתי לו יותר ורצתי מהר כל כך עד שנעלמתי מהאופק של מי שמכיר וראה, רצה ישר אל המיים העמוקים הקרים הצלולים והמחבקים, בכיתי את עלבוני אל תוך המים השקופים עוצרת את הנשימה, בוכה, עולה וחוזרת לחיבוק הקר של המים שלמרות שהוכתמו בדמעות ובשאריות הקפה הצליחו לשמר את שקיפותם.


עד שיבשו הדמעות, עד שיכולתי לספר שהעיניים אדומות כי צללתי בלי משקפת.
אין לי ספק שהצטער על כך מאוחר יותר רק שמעולם לא מצא בעצמו את היכולת להתגבר על גאוותו ולהתנצל.

זוכרת יום אחר בו טיילנו יחד בחופשה, אני ראיתי בחנות המזכרות צעצוע מיוחד שנורא רציתי, והוא שרצה לשמח אותי אבל חשש להבטיח בלי לדעת אם יוכל לקיים הסתובב עם הגב לדוכן ופשפש לראות אם יש לו מספיק כסף בארנק... כשהסתובב וחייך אלי בהסכמה ואני אליו בחזרה, פנתה אליו המוכרת באגרסיביות מטופשת ובקשה שיפתח את התיק כי חשבה שהפנה את הגב כדי לגנוב מהדוכן.

הפנים הנבוכות והמושפלות שעטפו את פניו באותו הרגע לא יצאו לי מהראש מעולם, הייתי אז אולי בת 10 ואבא היה התגלמות היושר והצדק האנושי, כמה נפגעתי בשבילו, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו כמו ילד קטן ופגוע ואני הייתי ילדה ואשה ואמא בת 10 שרק רצתה לחבק אותו חזק ולהגיד לו שאני יודעת את האמת, והעצב והגאווה שלו שנפגעה גם אחרי שהמוכרת התנצלה כבר הדהדו בתוכי חזק חזק, הרבה יותר מהאכזבה על כך שהצעצוע החדש כבר לא יהיה שלי.

ועל אבא..שכבר לא יהיה אלוהים יותר ולא סגנו..המפץ הגדול ניפץ הכל... ואבא... גם הוא פגיע ורגיש..... גם אם הוא משתדל מאוד שלא אראה אותו כך.