עוד מעט צהריים ואני עוד עם הקפה של הבוקר..
נזכרת פתאום איך שהקטנה אמרה לנו היום בבוקר לפני שהלכה לגן:
"אתם יודעים איזה כיף יהיה לנו היום? בשעה 10:00 תהיה צפירה וכל הילדים צריכים ללכת בשקט בלי לרוץ,
להכנס לחדר של הבובות ולחכות כמה דקות עד שהגננת תגיד שאפשר לחזור..זה רק תרגיל כזה שעושים בגן ולא צריך להבהל"
היא מסבירה כמו שהסבירו לה, מחקה את הגננת בדיוק נמרץ.
"ולמה זה כל כך כיף?" אני מנסה להבין..
"ככה, כי זה מין תרגיל כזה" היא עונה, אין סיבה אמיתית ומשכנעת, סתם יציאה מהשגרה היומיומית והרגשת החשיבות שבפעולה צבאית סודית ורצינית שכזו..
כמה מקווה בשבילה ובשביל הילדה שבי ובשביל כולנו שזה אכן ישאר בזכרון המתוק שלה ככה כמו שתיארה, מין תרגיל כזה..כיף.
שרק לא יהיה סימן לתרגילים נוספים ולאזעקות אמת שיהפכו את החוויה שזכרה לשיגרה מסוייטת.
רוצה שתגדל למשחקים של מחבואים וחפש את המטמון, של גמד וענק וחבורות חסמב"ה פרטיות עם בית על העץ ומלחמות טוטויים מטופשות שיחזירו לי אותה הביתה בשעות הערב המואחרות,
לסלט חתוך דק, לחביתה חרוכה וגבינה לבנה וחיוך מנצח עם שפם מחלב ומקלחת רטובה וסיפור לפני השינה וחלומות על אגדות ושקט ושלווה.
אמן.
"יש לנו כוח לאהבה הכי קשה ומכאיבה..
בשביל דבר אחד אין כוח אין כוח בלי שום חוכמות..
בשביל דבר אחד אין כוח..כבר אין כוח למלחמות"
(מתי כספי, המילים כנראה של מנור)
לפני 18 שנים. יום שלישי, 8 באפריל 2008 בשעה 7:23