באופן קבוע וחד פעמי

לפעמים מוצאת אצל אחרים מילים כתובות כל כך.. מדוייקות כל כך..נוגעות,

עד שנדמה לי כי מישהו מטייל לי בראש ושולף מחשבות.

כזה היה הרגע בספר של "חניתה אטון" - בת זונה אמיתית. לא חניתה, השם של הספר.

קיבלתי אותו ממנה כדי שאקרא ואעשה עליו ביקורת חיובית (כך היתה משוכנעת ודי בצדק) בעיתונים.

הוא כתוב ממש כמו בלוג, לא ספר שסוחף למקומות של בכי וחשבונות נפש עמוקים מדי, לא ספרותי מדי אבל

בכל זאת נוגע בנשיות המדהימה שלנו ובחיים כמו שאנחנו בוחרות לראות אותם ובכלל.

יש קטע בו היא מספרת על טיול בשבת אחת עם הילדים. המקום, גן סעדיה שושני ברמת החייל, היא מתארת

את כל היופי שבשבילים הרחבים, שורות העצים והאוויר הצח, את כרי הדשא האינסופיים ועוד..

ואז היא מתארת את הרגע הבא (כאן עבר בי רגע קל של קנאת סופרים) :

"אני מתמלאת משובה ואומרת, "מי מתגלגל איתי עד למטה?" וקופצת בלי לחכות לתשובה.
ככה אני מתגלגלת ומתגלגלת בדשא, ואחרי שלושה גלגולים נהדרים מתחלפת צהלת החדווה שלי בקריאות כאב, "אי, אי, אי..."

אני קמה ומגלה שכולי - אבל כולי - מכוסה קוצים. קוצים קטנים כאלה, מעצבנים,
שצריך להוציא אותם אחד -אחד עם פינצטה. החולצה שלי מלאה, הגרביים, מכנסי הטריקו, איייייייי...

לולה מרחמת עלי, ושתינו מתחילות לשלות אותם אחד - אחד, דודיק ואיתי מתיישבים למעלה על ספסל,
שקועים במחשבות.

אחרי כמה דקות ארוכות - כשעדיין לא הוצאנו חצי - איתי שואל אותי, "אז, אימא, איך את מסכמת - אם היו אומרים לך לפני שהתגלגלת בדשא שזו תהיה התוצאה, היית עושה את זה או לא?"

שאלה מצוינת.

"כנראה שלא." אני עונה לו ושולפת עוד קוץ, "איזה מזל שלא ידעתי..."