באופן קבוע וחד פעמי

יושבים בזולה.. הים הכחול לפנינו,
מפצחים פולים קלויים מלוחים וחריפים, פתאום הוא מצקצק בלשון ומלקק את השפתיים:
"חריף לאללה הדבר הזה!" הוא קובע, מתלונן.
אני מחייכת לעצמי וזורקת בחיבה "איזה מין ערבי אתה תגיד לי?" זה חריף לך?" הוא צוחק.

הוא ערבי מהכפר הסמוך, חתיך כזה..בסגנון ברזילאי משהו, שיער שחור ארוך מעוטר בראסטות, שיניים צחורות ומבט חודר ושובב מלא בבטחון עצמי.
ילדותי קצת.. לא הסגנון שלי אבל הבחורות בחוף נופלות לזרועותיו כמו בדידי דומינו בשרשרת.

כל הזמן מגיע לחוף ודג בנות.. כל יומיים מישהי אחרת, והן נופלות אצלו ברשת בטונות.. מחכות שרק יזמין.
יש רשימת המתנה והוא מסנן אותן, אוהב אותן אשכנזיות טהורות, רצוי פולניות, צבע עור לבן ושלא יהיו טיפשות.
לפעמים בתקופות שהסוטול קצת עולה לו לראש יש מצב להתפשרות. אחרי זה הוא צוחק על עצמו קצת.. מזועזע.


"לא מתחשק לך לפעמים למצוא כבר את האחת?" אני שואלת ברצינות,
מרימה את המבט והעיניים החומות, הגדולות והחודרות שלו בתוך שלי.
אומר שהוא לא מאמין בזה,
טוען שזוגיות זה הדבר הכי אגואיסטי ופשרני שיש.
מקשיבה לו ומפנימה, יש לי נטייה בדרך כלל לשלוף מילים מהשרוול ישר במקום, אבל הפעם אני עם בגד ים נטול שרוולים וגם לא בטוחה שהבנתי מה הוא רוצה להגיד בעצם...
במקום זה שותקת, חושבת, הכי אגואיסטי ופשרני.. מגלגלת את המילים על הלשון, מנסה לבדוק אותו,
אם סתם ניסה לזרוק משפט חכם לאוויר או שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר..

אחרי שתיקה ארוכה מדי אומרת לו שגם להחליט לחיות שלא בזוגיות זו החלטה אגואיסטית ופשרנית באותה המידה..
העיניים החומות הגדולות שלו נפקחות בתובנה מעניינת.. רוקמות לו פסים של חיוך בזוויות השפתיים..
כן.. גם זה נכון.. אבל זה לפחות יותר אגואיסטי מפשרני.. הוא מבסוט מעצמו.

לא.. הוא לא מאמין במוסד הזוגיות עם או בלי חתונה.. לא חושב שאפשר לאהוב מישהו גם אחרי תקופה ארוכה יחד..טוען שאהבה נגמרת.. שזה כבר לא זה.. וגם אלו שמחזיקים אהבה כזאת מספיק זמן.. כמוני למשל.. צריכים לזכור שמתישהו זה יגמר..

אני אומרת לו שאני באופן אישי מרגישה שאני אוהבת את האינטליגנט יותר ויותר עם השנים,
ותוך כדי שאני אומרת מתחילה לשאול את עצמי בשקט.. מתחת למילים הנאמרות אם אני באמת מאמינה שאני אוהבת יותר מיום ליום או שאני אומרת את הדברים כדי שככל שאומר אותם אאמין בהם יותר.. כמו בקבוצת תמיכה שבה אתה צריך לעמוד מול הראי ולהגיד לעצמך פעם אחר פעם "אני אוהב אותך" לעצמך כדי שתתחיל להאמין...בסוף זה עובד.. השיטה בדוקה.

מרחוק רואה את האינטליגנט עומד על המזח עם הנסיך הקטן.. שניהם מנסים לדוג עם חכה שבורה שמצאו על החוף, חיברו אליה חוט של דיג שהיה במקרה במקום... צדף בתור משקולת, קרס קטנה וחתיכה של פיתה טרייה שמעכו אותה עד שנהפכה לבצק...הם עומדים על סלע גדול בתוך המים הקרובים לחוף.. קרובים מדי בשביל שאפשר יהיה לדוג משהו פרט לאצות.. מסתכלת עליהם ומחייכת מעונג.
תמונה מושלמת של אבא ובן.. צילמתי בראש.

נכון שבהתחלה היו לי פרפרים בבטן כל פעם שהטלפון היה מצלצל והוא היה על הקו,
ונכון שבקושי יכולתי לנשום כל פעם שהעיניים שלנו החליפו מילה או משפט,
ונכון שהיום הוא יכול להוציא אותי מהכלים ולא כדי לעשות אותם במקומי..
אבל הוא האיש שהכי מצחיק אותי בעולם, שיודע להרגיש אותי עוד לפני שהכרזתי בפני עצמי על מצבי הזמני,
הוא האיש שעליו אני חושבת כל פעם שטוב לי והוא לא בסביבה.. כי אני רוצה לחלוק איתו כל שניה מיוחדת של אושר.. והוא היחיד שעליו אני חושבת ברגעים הקשים.. והראשון שאליו אני מתקשרת כשהמחשב לא עובד/ החשמל מתנתק/ הDVD מתקלקל וכשאני רואה נעליים מטריפות במחיר של אחוזה בצרפת..

כי הוא יודע להבין ולהצחיק אותי ולצייר לי את העולם בצבעים שלא ידעתי שקיימים בכלל.
הוא זה שסופג אותי כשאני משתוללת כמו סופה במדבר.. ועוטף אותי כשעצוב וכשקר.
הוא זה שמשתקף מהעיניים התמימות והחכמות של הזאטוטים השובבים שלנו.. ולפעמים גם בשלי.
וכשהוא מביא לי זר פרחים סתם כי נזכר בי פתאום כשעבר ליד חנות פרחים, זה תמיד מפתיע ומרגש אותי מחדש.

אז אני משתדלת להזכיר לעצמי שוב ושוב למה אני כל כך אוהבת את האיש הזה.. וגם אם זה נשמע רומנטי מדי ודביק ובלתי אפשרי, אני יודעת כמה הדפוק הזה עושה לי טוב..
ולא אכפת לי שיכריזו עלי כעל זן נכחד של נשים שמאמינות בזוגיות ארוכת טווח, רומנטית ודביקה..

וחוץ מזה .. כדברי השיר של ארקדי הגדול "מה שווה כל סיפור האהבה הזה?? אם אין בו פרחים, וכינורות דביקים שמנגנים.."