באופן קבוע וחד פעמי

בזמן האחרון כמעט ולא נכנסת לכאן בכלל.

זה לא שלא קורים דברים מענינים, אבל אין לי זמן ואמביציה לשחרר אותם לכאן.
אני עובדת לא מעט בזמן האחרון.. מבלה מספיק.. מזדיינת ממש כמו שאני אוהבת ונהנית מכל רגע. כמעט.

אני יודעת שאנשים נמשכים תמיד לקרוא ולשמוע אנשים שרע להם.. שלא מוצאים את עצמם.. שמרגישים שהחיים מתבזבזים להם ובורחים מבין האצבעות.

כנראה שיש לנו נטייה טבעית להנות מצרות.. זה גורם לנו להרגיש טוב עם הצרות שלנו ויותר מזה.. חיוניים בנוכחותינו כתומכים בזולת.. זולת עצמנו.

אנשים שטוב להם לאורך זמן מקלקלים לנו את ההנאה המטופשת והמעוותת שנרקמת כשאנו פוגשים עוד אנשים כמונו שחייהם אינם מושלמים.

יש משהו בלתי הגיוני באדם שטוב לו כל הזמן ואכן.. אין דברים כאלו באמת.
האושר, כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, מורכב מרגעים רגעים.
נתיזי אושר בים של חיים שלמים. וכשפאזל חייך מורכב מהרבה חלקים מהסוג הקרוי "אושר", את יכולה לומר בפה מלא (זין) ובלב שלם שאת אכן מאושרת.

נכון.. הידיעה על אושרו של אחר אולי מקלקלת לנו את ההתפלשות הבוצית הנעימה והמחרידה בביצת ה "צרת רבים חצי נחמה", אך נותנת לנו תקווה שגם בנו יכול האושר לגעת אם רק נאמין.
יעידו על כך אלפי האנשים המכתתים רגליהם לתחנות ה"לוטו" וה "טוטו".

אך בשונה מאלו הממלאים כרטיס וממתינים לזכיה בציפייה, אלו שיגיעו לאושר האמיתי (במהלך חייהם.. טעות גדולה היא לחשוב שהאושר מגיע בסוף) יהיו אלו שיבינו שהאושר נמצא בתוכם, רק צריך לפקוח עיניים ולהתבונן למקומות הנעימים.. אותם אלו שנותנים לנו כוח להתבונן באלו הפחות נעימים ולדעת שאפשר וכדאי לשנות.

מאחר והכתיבה שלי התחילה כפוסטים יומיומיים, המשיכה כטור שבועי ונותרה יתומה מכתיבה ימים ארוכים מדי אך מאושרים מספיק בכדי למלא אותי ולרוקן אותי ממילים, החלטנו אנוכי ואני שהגיע הזמן לומר שלום.

יכול להיות שאני מפחדת מעין הרע.. (יש ניק כזה למישהו כאן??)
יכול להיות שאני חוששת מרגעי משבר שיקלקלו את הבלוג השלוו שלי.
יתכן ואת הדברים החשובים באמת.. אפילו כאן, בשם הבדוי.. אני לא מסוגלת לחשוף.

לא. לא מדובר בסקס פרוע וחסר גבולות במקלטים חשוכים ומאובזרים, אלא בנבכי נשמתי העמוקה המאפשרת לעצמה (כך מסתבר) להחשף רק מול האיש שלי.. האינטיליגנט ההוא, שאני כל כך אוהבת ובטוחה בנוכחותו.

ובכל זאת, אני בוודאי אמשיך להסתובב כאן באיזור.. כי השכנים טובים בעייני (הפקוחות).
אמשיך לקרוא ולהגיב.. ואולי אם ארגיש צורך מיוחד.. לא אוכל להתאפק ואכתוב.

תודה רבה לכולכם,
נעמתם לי מאד.