באופן קבוע וחד פעמי

יצאתי מהסופר, שקית הבד הירוקה נשכחה בבית ואילצה אותי בצער לא רב, לסחוב 5 שקיות ניילון עמוסות כל טוב למען המשפחה ונגד איכות הסביבה.

נשארו לי עוד 5 שעות של חופש עד שיחזרו הזאטוטים מהקייטנה, מה שמשאיר אותי חיונית ביותר וקורנת, אפילו עם מסע כבד שכזה.

הכל נראה קליל ומבטיח, אפילו המעלית שאמורה לסחוב לי את הקניות עד לחניון ונסגרת פתאום לנגד עיני, לא מצליחה להוציא אותי מהשלווה.
לא מספיקה להוריד את השקיות לרצפה והמעלית נפתחת מחדש, בתוכה בחור צעיר ומחוייך שקלט אותי בשבריר השנייה בה כמעט נצמדו הדלתות, ובלחיצת כפתור מתחשבת, חסך לי מספר דקות של המתנה.

אני מחייכת בתודה למחווה הנעימה ונכנסת, מניחה את השקיות על הרצפה. שנינו לבד..

לפני שהשקית האחרונה נוגעת ברצפת המעלית, הוא שולף אותה מבין אצבעותיי ומסנן "כבד הדבר הזה, תני לי לעזור לך"

אני אומרת לו שזה דווקא לא כל כך נורא, שזה גם לא רע בשביל הספורט ושאני באמת מודה לו על המחווה אבל חבל על המאמץ שלו, שהרי רצפת המעלית יכולה לספוג את המשקל בשקט.

הוא לא מתרצה ומתעקש שבשביל זה מפוזרים להם אי אלו גברים בעולם, ומסמן לי במבט אבירי משהו, שאתן לו לעזור לי.. אני לא מתכוונת לסרב. כשעושים לי טוב אני משתדלת ליהנות מהמצב ולא להתלונן או להפסיק.. לא שייכת לקומונה של הבנות שאומרות "דיי" ומתכוונות ל"דיי, תמשיך"
דווקא מוצאת חן בעיניי הנחישות והביטחון של הבחור הזה, מה גם שלא מדובר בגבר מהסוג הצ'חצ'חי, משהו בו בהחלט מעניין.. אותי לפחות.

לא מספיקים להתרגל לאינטימיות החדשה והמעלית מגיעה ליעדנו, מבלי להסס הוא מרים גם את
השקיות שנשארו מיותמות על הרצפה ומסמן לי לאפשר לו להרים לי אותן עד לאוטו..

זה כבר מתחיל להרגיש לי קצת לא בנוח.. לא שלא נהנית מהעניין, אבל שואלת את עצמי אם בא לי לשחק את המשחק הזה ככה, לאור יום ובספונטאניות מוחלטת.
שנינו יוצאים מהמעלית, אני הולכת ראשונה והוא אחרי עם הדברים, לא משאיר לי הרבה זמן למחשבה ואומר לי בנונשלנטיות נעימה (כאילו עקב אחרי מהרגע שחניתי..) "זה בסדר אנחנו גם חונים באותו הכיוון" אני מחליטה ליהנות מהמעמד המעניין והולכת זקופה ומחויכת לכיוון הרכב.

כשמגיעים, הוא מחכה שאפתח את הדלת כדי שיכניס פנימה את השקיות, כמו היה שליח מקצועי שמחכה לתשר שווה במיוחד, תוך כדי שהוא מסמן בעיניו לעבר הרכב היחיד שחונה צמוד לשלי ואומר "אז מה? יצא שאנחנו ממש שכנים, אה?"

"וואלה" אני מסננת בהתפעלות, משועשעת מהעניין ומהאיש המדליק הזה "אז מה? שכנים אה?! באמת תודה, אני חיבת לך" ואז הוא אומר " טוב, כמו שזה נראה עכשיו, לא חסרים לך מוצרים.. את יכולה לחזור הביתה לבשל " לי זה נשמע כמו מישהו שמזמין את עצמו לארוחה.. בשלב הזה החלטתי שהגיע הרגע להודיע למדריך הטיולים הזה שהגענו לצומת דרכים ומכאן מבחינתי יש דרך אחת בלבד שבה אני מוכנה להמשיך את המסע וחשפתי את האמת המתוקה (מי שרוצה אותי..יקבל אותי עם האנטיליגנט) "כן, רק שאני לא ממש שייכת לאגף הבשלניות.. אצלנו בבית האינטליגנט אחראי על התחום הזה, ואני.."

כמעט פלטתי שאני אחראית על הסקס אבל עצרתי ברגע האחרון כדי שזה לא יראה מזמין מדי ואמרתי במקום זה, שאני אחראית על שטיפת הכלים, שבלי קשר לשום דבר אחר, גם זה נכון.

לרגע קטן היה לו מבט של אכזבה בעיניים, אבל הוא התעשת מהר והוסיף:

"טוב, אז אני, גם מבשל מדהים וגם עושה את כל הכלים"

ואז השתחררה ממני בבת אחת, החברה הטובה שיש בי לכל חברותיי שעדיין לא מצאו להן בחור ראוי משלהן " אז אני חושבת שכדאי שתשאיר לי את המספר שלך, יש לי כמה חברות טובות שאתה צריך להכיר.."

"אני כבר נשוי" הוא פלט ואני לא הופתעתי במיוחד, הוא עושה רושם של בחור איכותי, וכידוע.. מי שראוי - נתפס מהר.. אבל המבט שעל פניו נראה היה מאוכזב מעט..

סיפר שאשתו בהריון, צריכה ללדת כל יום..
היה נדמה שמזמן לא חווה ריגוש תשוקתי ובכלל.. יש לו הרגשה בזמן האחרון שזה רק ילך
ויתדרדר מכאן ואילך.

אמרתי לו שזו יכולה להיות תקופה מאוד מיוחדת וכיפית, אם רק לוקחים את זה לכיוון הנכון..

הוא ניסה לחייך בהבנה אבל במבט שלו היה ניסיון מאוד בולט לכבוש אותי לכמה רגעים.

לא היה לו סיכוי.. המחשבה על האישה שלו שמסתובבת בחודש התשיעי, זקוקה לכל תשומת לב אפשרית מהאיש שבלי ידיעתה עסוק בעצמו ובפלרטוטים עם נשים אחרות.. הורידה לו בעיניי את רוב הנקודות שצבר..

אחוות נשים אצלי, כמעט תמיד מעל לכל.

"כן, אני באמת מקווה שיהיה בסדר..." הוא סינן " ואת, מה איתך?"

"אני , לא רע בכלל" עניתי " דווקא יש לי בבית שלושה ילדים, ואיך לומר.. כמו שאתה רואה.. אני לא נראית לך סובלת..?!"

כולו בשוק מזה שאני כבר אמא.. לשלושה.

הוא מרעיף מחמאות על זה שאני בכלל נראית ילדה כזו.. עם שמחת החיים הקופצנית והחיכנית שלי, החיוך הילדותי והמסקרן ועוד אי אילו מחמאות נעימות.

הוא מוסיף ואומר שהוא מניח שאני לא מופתעת ושזה בטח לא הפעם הראשונה שאומרים לי את זה.. לא נותר לי אלא להסכים.
ואז, אני מוסיפה ואומרת לו שגם אצלו זה יכול להיות ככה בדיוק.. אם רק ישנה את הגישה, אם יאמין באמת ובתמים שכך זה יכול להיות, אם יאמין שהחיים יכולים להיות מאושרים ושילדים יכולים לתרום המון למען איכות הסביבה הקרובה שלך.. גם אחרי לילות ארוכים חסרי שינה וסקס.

מזמן כבר נוכחתי שכשיודעים לחיות נכון, מגלים שהדברים הטובים ביותר בחיים הם בחינם.. ושווים כל גרוש מכך.

נפרדנו בלחיצת יד וחיוך.. שלי לפחות.. הרגשתי שמבחינתו השיחה יכולה היתה להמשך עוד זמן רב.

נכנסתי לאוטו והנעתי.. הרדיו התחיל לזמזם.. לא יכולתי להתעלם מהשיר שנשמע לי פתאום מתאים כל כך, ממש יכולתי לראות אותו נוסע מהמקום כשברקע, כמו מתוך סרט נשמעו המילים החזקות האלה של דני רובס:

"לא הם לא צעירים.. הם ביחד כבר המון.. היא איבדה את האור - הוא איבד את הדמיון,
לפעמים במטבח דרך כוס קפה - היא חושבת שהוא עדיין די יפה.. הוא נזכר איך נגעה בו בלילה הראשון. בעיניה זורח מבט אחר, הוא כמעט אומר לה אבל מוותר..
היא עדיין חידה – הוא אולי הפתרון.."

כמה עצוב, חשבתי לעצמי.. שיש אנשים שלא יודעים ליצור לעצמם חיים מענינים.. ואולי זה הכל בכלל עניין של מזל?? מי יודע?

כשנכנסתי הביתה, מצאתי את האנטיליגנט עובד על המחשב, הוא סובב את הראש כשנכנסתי, קרץ אלי בחיוך מזמין והמשיך לעבוד.

ניגשתי מחוייכת.. לא יכולתי שלא להעצר מאחוריו לכרוך סביבו את הידיים מאחור ולהצמיד לו נשיקה רכה ומתפנקת בשקע הזה שמאחורי האזניים.. של האיש הזה שיודע להעביר אותי על סף דעתי ולהוציא ממני את השטן בירוק ברגעים מסויימים.. אבל יודע הרבה יותר מכך להיות קשוב
אל עמקי נשמתי ברגע האמת.

אני נתקת מהנשיקה המתוקה ומחליטה לפנק את שנינו בקפה, שוטפת כלים ומהרהרת בעיניני המזל הטוב שמציף את חיי לאחרונה.. בלי עין רעה.. לא מספיקה לסיים לרחוץ את הכוס האהובה עלי והיא מחליקה לי מהידיים ונשברת לרסיסים שממלאים את הכיור, כמו שחשבתי.. מזל טוב!