קוראת משהו באיזה אתר.. מעין בלוג של מישהו.. לא ביזארי מדי, לא אפלולי, לא מטורף מדי ולא יומרני.. כתיבה פשוטה וכנה שמתארת פיסת חיים של איש רגיל ייחודי ומעניין. מתחילה להרגיש פתאום את הזרמים האלו שעוברים בשיפולי הבטן התחתונה, מכוונים עצמם ישירות אל מרכז הפישוק שנוצר שם באופן טבעי בין הרגליים שלי... מתרגשת.
מכירה אותו.. דווקא נפגשים לעתים לא קרובות.. יודעת שהוא מעוניין ואני בדרך כלל מאוד לא. כמעט תמיד בליווי האביר האינטיליגנט שלי.. וגם אם נפגשים לבד.. רק נהנית מחוכמתו, מאצילותו, מכישוריו ויכולת העמידה והישיבה שלו מולי בידיעה ברורה שלא יקרה בינינו דבר.
היכולת והנחישות לא לוותר על הפגישה איתי ומנגד.. לא ללחוץ או לדרוש את קרבתי במפגיע.
הוא לא יודע שאני יודעת שהוא כותב.. לא יודע שאני קוראת אותו.. או שכן.?..?
ואני קוראת אותו פתאום.. אולי לראשונה, ולומדת להכיר בו צדדים מרתקים שידעתי על קיומם, אך לא התפניתי להתבונן בהם מקרוב יותר.
זרמים נוספים עוברים ממרכז הגוף או המוח (כבר לא בטוחה) אל הפטמות שמזדקרות בן רגע. מיד מרגישה צורך לכתוב. לא לאונן. לא להזדיין. לא לפגוש בו. רק לכתוב.
כמה כיף שיש כאן מקום.
לפני 18 שנים. יום שני, 18 באוגוסט 2008 בשעה 19:56