היא רוצה שאתפוס אותה חזק.. שאסטור לה, שאדביק אותה לקיר ואמשוך אותה מהשיער.. שאלחש לה באוזן כל מה שאני אוהבת שעושים בשבילי והיא תסתכל לי בשחור של העיניים, בעיניים מלאות הערצה והתרגשות.. והסכמה.
מבלי יכולת לשחרר מילים.. רק נשימות קצובות כאלו.. מחורמנות.. שמעלות לה את השדיים ומזקירות לה את הפטמות הורודות.. עם כל נשימה ונשימה..
כן, אני יודעת..
כבר הרבה זמן שאנחנו משחקות את המשחק הזה של חברות טובות שנפגשות לקפה ושיחות של בנות.. אבל שתינו יודעות שהמשחק המקדים הזה צריך להתקדם לשלב הבא וזה כל כך ברור שאני היא זו שאמורה לעשות את הצעד הזה שיוביל לפתיחת המשחק.
למה? ככה. כי כמה שאני עדינה ונשית ורכה ומנומסת.. מגיע הרגע שבו צריך לקחת, לדרוש, להוביל, לחתוך, לגעת, ולתפוס.
ובחפיסת הקלפים שלנו, אחרי שערבבנו קצת וחילקנו שווה בשווה.. אין ספק שאני קבלתי את המלכה.
והיא מחכה..
גם אני.. לרגע המתאים. אני אזהה אותו, אני יודעת.. כבר זיהיתי בעבר והוצאתי את האקדח.. ניפנפתי בו בהנאה כמשחקת בצעצוע מוכר ומסוכן.. וזה הרי תפקידו של אקדח בהצגות מעין אלו.. הוא נראה בדרך כלל במערכה הראשונה..ויורה בשלישית.
לפני 18 שנים. יום חמישי, 30 באוקטובר 2008 בשעה 8:04