סוף השבוע קראתי את הבלוג המזעזע - נגיעות של אונס,
16 שנים היא הייתה פה, הניק עדיין פה אבל היא כבר שנה לא פה.
אם תחזרי לקרוא פה אני יכול לספר לך,
כאילו שאת לא יודעת, על השתלטות חסרת הרסן של הנשלטות הקיצוניות על האתר.
על איך מתגאות באונס של האדון שלהן, איך הן מתגאות בהצלפות האכזריות
ביותר שאפשר לקבל, בחתכים הכי עמוקים, בזה שהן יכולות לספוג כל כאב,
בזה שהן מביאות חברים לאדון שלהן. ובדרך כלל,
גם רצוי שיהיה נשוי או לפחות בנישואים פתוחים
יש כאלה שגם מוכנות לקבל בזוגיות פתוחה. אולם חלילה רווקים כמוני.
מה שכל כך החריד אותך הפך לאלמנט כל כך הכרחי אצלהן.
אני נגעל מהן, אבל יש כל כך הרבה שמחכים להן בפינה,
שרק יתפנו, אין "שולט" שלא מחמיא להן ובצדק מבחינתו,
כולם רוצים לחגוג על "הפמיניזם".
מה שאני מכנה - "פמיניזם הפוך".
23-04-19 כתבתי את הפוסט "גן עדן של שולטים" המקורי, בדיוק לפני 3.5 שנים,
שרתי לנשלטות פה את השיר, שלא שלי. יחד עם זאת, דיי ברור לי על מה הם התכוונו שהם כתבו את השיר:
"רוצות לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר,
אחר כך בוכות, אחר כך בוכות".
בחיים לא דמיינתי, שלא רק שהנשלטות ימתחו את החבל יותר ויותר,
אלא יאתגרו את גבולות השולטים.
הזרימה של השולטים ברורה כי תמיד ימצא פה הפסיכופת שימלא לך את הפנטזיה.
כתבתי גן עדן אבל לא חשבתי שיהיה להם קל עד כדי כך.
אין להם כבר הרבה מה לעשות:
המשפטים, ההתנהגות הכל מוכן על מגש.
מספיק לצאת לארוחת צהרים בזמן העבודה, אפילו לא צריך להודיע לאישה שאתה נשאר קצת יותר מאוחר בעבודה.
"זה יום הגיוס שלי, לפני כמה ימים, יותר או פחות משבוע, הוא אנס אותי."
ואלה של היום:
"אני תופסת אותה בכוח והאדון שלי אונס אותה בהסכמתה"
"להרגיש את התשוקה שבאונס בכל פעם שהוא נכנס."
מי שלא הבין זה מה שנקרא - תרבות האונס. בחסות הנשים.
אם מישהו היה אומר לי את זה שכתבתי את הפוסט לפני 3.5 שנים, הייתי בטוח שהוא פסיכופת.
