תולדות הבדסם במחוזותנו

"מה קרה לך ביד" שואלת המורה הכי מופלאה שהייתה לי, בכניסה לאולם טקס חלוקת התעודות.

"נפלתי בריצה, נתקעתי במדרכה. בחיים האלה צריכים להיות ערניים כל הזמן" אני אומר לה.

היא מהנהנת, מסכימה.

בטח אנחנו הלא נורמליים, הסוטים, הבדס"מים, אין לנו את הפריבילגיה להיות לא מרוכזים.

המדרכה הזאת הזכירה לי את ההרצאה על מיינדפולנס שהייתה בתחילת יולי, המרצה סיפר על שיר עתיק מלפני 2,000 שנה, מתוך ספר החיים והמתים הטיבטי, שעזר לו לצאת ולעשות שינוי בחיים שלו. אולי זה יעזור גם לי אולי זה יעזור גם לכן/ם וזה הולך ככה:

אני הולך ברחוב, במדרכה יש בור עמוק. אני נופל לתוכו, אני אבוד, אני חסר ישע, אבל אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

אני הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק. אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו, אני נופל לתוכו שוב, אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לשם אבל אין זו אשמתי, שוב לוקח לי נצח לצאת.

אני הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו בכל זאת, כוחו של הרגל, עיניי פקוחות, אני יודע היכן אני, זוהי אשמתי, אני יוצא מיד. אני הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק, אני עוקף אותו, אני הולך ברחוב אחר.

ובמשפט אחד: נסו לא ללכת עם הראש בקיר. זה סתם כואב.