אני, והחיים המעניינים שלי

הכרנו באינטרנט לפני כמה שנים. אני הייתי בישראל, והיא בטקסס.

בחור חרמן שמדבר על שליטה והשפלה עם בחורה בגילו שכל חייה סובבים סביב עבדים. היא הייתה מתחברת לעיתים רחוקות, וכל פעם מחדש לא הייתה זוכרת אותי אבל "זוכרת שהיא חיבבה אותי". לימים גיליתי שזה דפוס קבוע שלה לא לזכור אנשים. היחידים שהיו מגיעים אליה הם אלה שהיו מתמידים ושולחים לה מלא הודעות לא משנה כמה היא הייתה מתעלמת מהם (ואפילו לא בכוונה). כן, אנחנו קוראים לאנשים האלה "קרציות". היא סיפרה לי על עבד אחד מפנסילבניה שהיא נהית רצינית איתו, ושהם בקשר כבר הרבה זמן. היא לא מונוגמית או משהו, אבל היא כנראה נוסעת לשם. בסופו של דבר הוא חתם אית על חוזה עבדות ועד היום הוא עדיין העבד שלה, למרות שהקשר שלהם תכוף וספורדי לפרקים. את סי ג'י מהאחד הפוסטים הקודמים היא הכירה דרכו, מסתבר שכל העיירה שם כנועים (כך היא אומרת).

נריץ קדימה בין 3 ל-5 שנים, המספר המדויק לא ידוע, והיא התחברה שוב במסנג'ר כשאני הייתי בטקסס והיא הייתה באל איי, היא שוב לא זכרה אותי אבל "זכרה שהיא חיבבה אותי". עברנו מהר לטלפון ומשם התחילו רצף שיחות ארוכות ויום יומיות. לחברים סיפרתי שזו בחורה שלקחתי ממנה את הטלפון כשהייתי בלאס וגאס כמה חודשים קודם לכן ורק עכשיו שלחתי לה הודעה. משם עשינו שיחות במצלמה וימים שלמים של דיבורים על הכל ובלי משחקי שליטה אונליין. הייתי בתקופה כזאת. גם לא הבאתי ביד.

אחרי טקסס תיכננתי לחזור שוב לוגאס כי היו לי דברים לסגור שם מהתקופה הקודמת. החלטנו שניפגש שם כשאני אגיע (וגאס היא 4 שעות נסיעה מאל איי, ופחות משעה טיסה). יום אחרי שהגעתי לוגאס כבר לא יכולנו לחכות יותר ובמקום לחכות ליום למחרת שהיא תגיע באוטובוס, החלטנו שאני אנסע אליה, נעביר שם את הלילה ואז ניסע חזרה, הרי ממילא היינו מעבירים את כל הזמן הזה בלדבר אחד עם השניה. אז נסעתי. ושם דברים התחילו להסתבך.

הפגישה הראשונית הייתה מדהימה. היא עשתה לי מסז' מושקע בכל הגוף כמו היא הבטיחה, והזדיינו בפעם הראשונה שלי מזה המון זמן (8 חודשים? שנה? אני לא זוכר. אבל הייתה תקופה קשה). למחרת, לפני הנסיעה חזרה, בערב שישי, לקחתי אותה למסעדה ישראלית שאני מכיר באל איי לאכול דג מרוקאי. הם אמרו שאין להם רישיון למכור אלכוהול אז קנינו גם בקבוק של אוזו מהסופר ליד לשתות קצת עם האוכל. והיא שתתה קצת יותר מדי. כלומר, כשיצאנו מהמסעדה להתחיל את הדרך חזרה היא לקחה את הבקבוק ושתתה שלשת רבעי ממנו בלגימה.

היא סיפרה לי עוד לפני כן שיש לה בעיה עם אלכוהול, אבל באותה תקופה היא לא היתה נחושה מספיק כדי להילחם בזה בכל הכוח, ואת הלילה הזה העברתי איתה ועם השותפים שלה לדירה בבית חולים, שם נאמר לי שאם היא שותה שוב היא עלולה למות.

נשארתי באל איי גם בלילה הזה כי כבר היה מאוחר מדי אחרי הבית חולים לעשות את הנסיעה חזרה. כשקמנו הודעתי לה שזה לא מתאים לי, שאני לא יכול להיות עם מישהי שכל רגע יכולה למות. היא אמרה שהיא מבינה, ואז פרצה בבכי. הבכי הכי קורע לב וכנה ששמעתי בחיי. ושמעתי בכי בחיי.

היא אמרה שהיא לא תשתה יותר. שהיא לא מוכנה לאבד אותי. שהיא בחיים לא הרגישה ככה כלפי אף אחד. היא הייתה כנה והחלטתי לקחת את הסיכון אבל הודעתי לה שאם אנחנו עושים את זה דברים יצטרכו להשתנות: היא לא תהיה השולטת שלי יותר. היא הסכימה ונסענו לוגאס לאחד החודשים הכי מדהימים שהיו לי בחיים שלאחריו חזרתי לארץ בלי תוכניות לשוב.

אבל על החודש הזה, ומה שקרה אחר כך, בפרק הבא.