בשבועות האחרונים אני מתאמנת בשקיפות.
זאת אומרת, אני הולכת ונהיית שקופה. וזה לא שאיזו אנורקסיה מטורפת פקדה אותי. זה לא. ( לכל אחד יש גבולות, פחמימות זה גבול. בלי פחמימות העולם הרי יעמוד מלכת )
בתור שולחת קורות חיים במשרה מלאה ( בשלושה חודשים האחרונים ), ומתגוררת מצפון לחדרה , שזה באופן חצי רישמי בעצם לא ממש במדינת ישראל בכל הנוגע לעבודה - אז אני אפילו לא מקבלת אישור שפניתי התקבלה. שקיפות מלאה.
ברור שבתור מתגוררת מצפון לחדרה, ביתי, שאמור להיות מבצרי , הופך בחודשי הקיץ לסוג של "צימר לכל דורש" . וחוסר הנכונות להכיר ברצונם של בני הבית
( אני , לצורך הענין ) לבלות מדי פעם בבהייה חסרת תוחלת בזבובים ( וכל זאת כאשר המנגל כבוי , כמובן ) מביאה אלינו נחילים נחילים של אורחים. ואני - אני שקופה....
גם בני הבית , על מגוון גילאיהם וצרכיהם - גם עבורם , אמא = דני דין. העיקר שהענינים מתקתקים .
מתחשק לי לשוב להיות במרכז האירועים. ( רק בלי הצרות שמתלוות לזה. הסימנים הכחולים, ההכנות האין סופיות, הלחץ ... )
או שלא?
לפני 14 שנים. 4 ביולי 2010 בשעה 6:12
