באחד הבלוגים כאן נכתב לא מזמן על אנלוגיות בין החיים הבדסמים לבין היום יום. אם הייתי זוכרת אצל מי נכתב הייתי מביאה קישור. (וגם אם הייתי יודעת איך להביא קישור. אבל נעזוב זה עכשיו.)
אז מעשה שהיה כך היה - לפני כשבוע, הפכתי ללקוחה של אחד מבתי החולים. אני הבאתי איתי איזה צרה מסדר גודל בינוני , שכאב רב בצידה. הם הביאו מצידם המון משכחי כאבים במצבי צבירה שונים, בדיקות ולבסוף גם מזור מסוים.
הם חופרים, ובודקים, דוקרים ושואבים, לוחצים וממשמשים - כל אחת מהפעולות מלווה בסוג של התנצלות רפה על הכאב שהם עומדים לגרום - ואני, ספינקס.
לא מזיזה ריס, לא נאנחת , לא מתפתלת ולא מייללת. הם בשלהם - ואני משננת לעצמי בלב ( בתקווה שהם לא קוראים מחשבות ) - היי. היית פעם בצד שחוטף. הכאיבו לי רבות. חפרו לי, לחצו לי , ועוד כהנה וכהנה , גם ממנת ההשפלות האישיות ספגתי פה ושם בגבורה יתרה - אז לפחות שייצא לי מזה משהו. איזה כושר סבל משופר. התהגות מופתית במצבי חרום , משהו.
טוב , אז זהו. שלא ממש. כשכואב אמיתי, משהו מחלתי, שום דבר לא מכין לזה,- ההתנהגות קשורה באישיות וסוג של חינוך. שום מקבילות אין כאן. הבדסמ - לא שייך ליום יום. עוד חיזוק לתחושת ה"תאטרון" שתמיד חשתי שם. אם כי לנוכח כמות הרעש והיללות שיצאו ממני, כמויות הבכי ונזלת, ההתחנונים והדרמה אולי נכון יותר לאמר אופרה. אופרה בגרוש .
ורק למען הסר ספק - אהבתי העמוקה , בזמנו, לכל ה "קטע" נבעה בעיקר מהיכולת שלי לצרוח שם , ולבכות, ולילל , ולהיות מכוסה בנזלת ורטובה ועלובה. לצאת מהדמות הציבורית הזאת של הספניקס המחונכת. דמות ה : " ציוץ לא תשמעו ממני, גם אם לא הצליח לכם למצוא וריד בפעם השלישית..."
לפני 14 שנים. 9 בספטמבר 2010 בשעה 18:56
