אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

מתי הכי מביך - כשמדברים? כששותקים? כשערומים לראשונה? כשדנים על התנאים? כשמזדיינים ? ( ואם זה לא יוצא הכי מוצלח? )

ובכלל - הענין הזה עם המבוכה? עדיף שיש או עדיף שאין? אני חושבת שיש משהו נעים בלהיות נבוך. סוג של רעננות וחידוש.( אולי אני אנסה להיות נבוכה שוב , מדי פעם לפחות).

כי מבוכה זה מאוד מגרה בעיני. זה מראה שחשוב לך, שאתה עדיין לא מת מבפנים לגמרי ורק מסמן עוד V שיגרתי, שעוד יש משהו רענן בכל הסיפור הזה.

מצד שני מבוכה זה קצת בעיה. היא גורמת לעיכובים, מקשה על התקדמות האירועים המשמחים, צריך לפוגג אותה ( ומהצד שלי זה די כואב לפעמים ) , ובעיקר יש איזה תחושה באוויר של " זה לא הפעם הראשונה שאת מוצצת למישהו ונחנקת וכל האיפור נוזל לך ואת נראית כמו...... טוב, נו, לא חשוב, תמצצי ודי , נדבר על זה אחר כך.. "