ניסיתי. בחיי שניסיתי.
לכתוב מחרמן זה הרבה הרבה יותר מורכב ומסובך מאשר לשים את הפון בדיבורית ולהפליג שם בשבחו של הזין ההוא שתקוע לי בתחת, או בפה . שעושה עבודה כל כך טובה בלהוציא ממני קולות קטנים , וקולות גדולים, ודמעות , וריגוש וסבל קל והנאה גדולה.
יש איכויות דיבור שפשוט לא עוברות לכתיבה. האינטונציה קובעת כל כך הרבה - שהרי לכתוב "מציצה", ארוכה, מפנקת, עם הרבה רוק וקטעים של ווקום לפרקים - זה לא עושה שום עבודה על הבלוטות הנכונות. הקול, ההפסקות, התמשכות המילה, הדגשים - מסתבר שהם מפעילי הבלוטות האמיתיים.
ושלא לדבר על שליטה של ממש - כמה הרבה מילים נכתבו , גם כאן, על אותה עמידה מפורסמת על ארבע, עם ראש מורכן ותחת מורם? כמה מילים נשפכו על תחושת הציפיה הדרוכה, המעורבת בהרבה חשש , קמצוץ של תהייה ( מה *אני* עושה כאן ) וטיפטוף קבוע ויציב של אדרנלין - כל הנילווים להמתנה הדרוכה להצלפה הראשונה שיורדת . הבאות שאחריה זה כבר סיפור אחר לגמרי . לראשונה יש איזה איכויות מיוחדות . כשכותבים זה מילים, מילים , מילים. הקול, עושה הרבה הבדל.
אלה היו 20 משפטים על כתיבה מחרמנת. ( או שלא )
לפני 13 שנים. 16 בדצמבר 2010 בשעה 6:22
