אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

זה שיש הרבה אנשים שדואגים דאגת אמת זה טוב. וחשוב.

זה שיש הרבה אנשים שדואגים דאגת אמת זה מתיש ומחליש.

יותר קל להבריא כשסביב יש הרבה עזרה . מתקשרים לשוחח קצת ולעזור "להעביר את המשמרת" , באים לבקר, מביאים איזה משהו טעים, תולים כביסה ( ועל כך אני שפחתך לנצח א. אהובי ) .

קשה להבריא כששלוות נפשם של אנשים תלויה בקצב החלמתך. המון אנרגיה דרושה להרגיע ולהסביר.

ובכלל , אני מרגישה מתחזה. לא מספיק חולה, לא מספיק אומללה , שאני פשוט לא מספקת את סחורת הרחמים הנדרשת.

יש איזה קטע כזה, בשני מקרים, כשנמצאים בהריון או כשחולים במשהו "כבד" - המרחב הפרטי הופך להיות ציבורי.
אנשים מרגישים שמותר להם להתענין הרבבבבבבה יותר מדי במה שקורה. חלק מהם אפילו מרגישים שמותר להם לגעת. ( בעעעעעע. יא מגעילים )

ואחרון ודי - להיות בבית בחופש בגלל שחולים זה לא כיף כמו להיות בבית בגלל שמשקרים שחולים...