במקום שאני עובדת - יש שתי אוכלוסיות. יש אוכלוסיה ותיקה, גם בגיל וגם בנוכחות המקומית. יש לה הרגלים , יש לה שפה, רובם עוסקים בעבודות כפיים , קשורים לקרקע לנוף לאוירה. ויש לה מינהגים - כולם ארוכי שנים, משופשפים , וחקוקים בסלע כמובן.
בצידם - אוכלוסיה שזה מקרוב באה ( גם 10 שנים זה עדיין - "חדש" ). אנשים שלא ידעו את יוסף. עובדי תעשיה, אנשי היייטק, אנשים שבאים מעולם מושגים שונה, בעלי טרמינולוגיה אחרת, צרכים אחרים ורמת מעורבות שונה בסביבה.
אני , שיושבת בצומת , חשופה גם לאלה וגם לאלה. לקונפליקטים, לקשיים, לצורך העמוק של כולם ש "יבינו אותם", שלא לאמר - שיקחו את הצד שלהם בכל ויכוח.
לפני שבוע היה אירוע - מאותם אירועים שאמורים לאחד, להקהיל, לשבח את התקשורת ( ובלה בלה בלה בלה ..... ).
העדרותי מאותו אירוע נרשמה בספר דברי הימים, נחקקה באנדרטה לזכר המזלזלים ומוזכרת מעתה בכל התכנסות. איזה יופי - העדרותי, ( מסיבות בלתי מוצדקות בעליל עלי לציין ) יצרה אוייב משותף------- ובאופן ביזארי משהו, יצרה אחדות.
איך מייחסים לצאר ניקולאי שאמר : " הכו ביהודים והצילו את רוסיה" . שיטה לא רעה מסתבר.
לפני 14 שנים. יום שישי, 8 ביוני 2012 בשעה 6:05