זמן רב עבר מאז ביקרתי כאן. מלא אבק, קורי עכביש, המקרר ריק... לפחות מצאתי הערב את המפתח לבלוגי הזנוח מתחת לשטיח בכניסה, אמרתי ניכנס קצת...
את הזמן הרב שנותר לי, ניצלתי היטב. הייתי עסוקה בעינינים ברומו של עולם - מלחמת חורמה רבת שלבים במחלה הנודעת. ( סרטן, נו, מה? לא כזה אקזוטי. כמעט לכולם יש... )
עכשיו, שסיימתי את כל הפרוטוקול הטיפולי האין סופי - אני מחכה.
במהלך המחלה, יש תגובה גנרית כזו, שתמיד מגיבים לכל מי ששואלים אז מה נשמע? . וזה הולך בערך ככה: המחלה הזו הביאה איתה שינוי בתפיסת עולמי. הבנתי כמה הכל קצר, צריך לנצל, צריך לעשות, צריך לראות, צריך ל........" תגובה גנרית טיפוסית, תשמעו אותה כמעט מכל מי שחולה , או מקרוביו / סביבתו המדווחת.
ואני אומרת לעצמי - איך שאני מסיימת עם החרא הזה, מיד אחרי הטיפול האחרון, הכוויה המגעילה הזאת מההקרנות עוברת אני פוצחת בשינויי מדהים בחיי. מעתה - אני מעיפה מהחיים שלי אנשים שאני לא סובלת, בודקת שוב החלפה של מקום העבודה. חופש באיי סיישל? כמובן. שקל ירושה אני לא משאירה אחרי. מבלה, קורעת את העיר. לומדת. נוסעת.
אז סיימתי. ואני מחכה. בנתיים הלכנו לסרט בשבת שעברה. יאיייייי. החיים שלי בתפנית מ ט ו ר פ ת.
( סרט לגמרי לא רע אגב, שכדאי לראות בקולנוע ולא בבית כי צריך רמקולים איכותיים. וויפלאש. לחובבי ג'אז וסרטים אמריקאים צפויים אך עשויים היטב ).
