ושוב יצאנו לדרך . עונת נדידת הסטודנטים נפתחה בקול תרועה רמה. אז הופ יצאנו לדרך. חיפשנו את החורבה בוויז , הבנו שוויז וירושלים לא הולכים יחד משהו באווירת עיר הקודש מחרפן אותו והוא משגר אותך לקצווי שכונות שאין שום קשר בינם ובינך, ושמחנו על השידרוג לעומת המקום הקודם.
זה יפה שסטודנטים בישראל, מתקדמים כל שנה קצת. שנה שעברה היה לנו חדר בגודל של קופסת טלוויזיה בנחלאות. השנה, יש!!!!! מלונה של כלב, ברחוב סמוך לבית ראש הממשלה. נהדר. עוד שנתיים ונעבור לחדר בגודל ביתן השומר ליד אחוזת הזוג הקיסרי, ומי יודע. אולי עוד כמה שנים בכלל, תגור הסטודנטית שלנו ממש, אבל ממש בחדר בגודל הגיוני, בדירה שלא חולקה לשלושה חדרים בידי אמן השכרה כזה או אחר, בעיר שחוברה לה יחדיו ולא תחולק עוד לעולם? ( מישהו אמר ברלין, בשקט, בשורות האחרונות שם? אז סתום! נכון שזול, ונכון שעוזרים לסטודנטים, ונכון שיש מילגות. אבל אנחנו מכאן. וברלין זה שם. לא מתאים לנו. )
אז זהו. כמו בסרט הנודע, צעדנו כולנו. איש וחבילתו בידיו. חצינו רחובות, צלחנו מדרכות, סיבלנו אביזרי חשמל שעבר זמנם, שמיכות חורף , תנורי חימום, אופניים, ושלל חפצי מטבח שיתרונם הגדול הוא כיעורם הנורא, שהופך אותם כמעט לאנושיים... וישרור שקט בביתנו, עד הדירה הבאה. או הסטודנט הבא. או שניהם.
