בימי תור הזהב, כשעסקתי ביחסי שליטה " אמיתיים ", (כלומר בעיקר אני הייתי חוטפת מכל הבא ליד, ומעוד מכשירים שונים )
היה כמובן האפטר הנודע. שכלל בזמנו בעיקר קפה , שאני הייתי מכינה, עם תחת אדום ואיפור מרוח, ועוגיות / עוגה או סתם משהו טעים , שאני הייתי מביאה ( שולטים מסוקסים לא דואגים לזוטות שכאלה ) .
במסגרת השיחה, שהיתה בדרך כלל קולחת, ומצחיקה והשכיחה ממני למה אני כל כך שונאת את הענין הזה שהיה שם קודם, עלה מדי פעם נושא הגבולות - ומתי צריך להפסיק. אחרי שהורדנו מעורבות שכנים ( אני קצת קולנית כשנכנסים לי לתחת בלי אזהרה ) או מעורבות של כוחות מד"א וצוות המיון ( כשמתקשים להוציא את הויברטור החדש מהמקום שהוא תקוע בו , לא לבלוע ולא להקיא ) או סתם אירועים שמערבים נוזלים שלא שייכים - נשארנו עם קו אדום אחד מובהק, מהותי, ובלתי מתפשר.
" כשאני ארגיש שאני בכלא בארגנטינה, זה מבחינתי סוף המשחק " הייתי אומרת לו. השילוב הנורא של השפלה עמוקה עם כאב עצום ואובדן היכולת לבחור - כשהם חוצים איזה קו פנימי, היו גבול מאוד מובהק. (שאכן בשלב כל שהוא נחצה באופן כזה או אחר והמשחק הסתיים שם.)
2 חברות ללימודים באותה תקופה, שיתפו אותי בקצה של הקצה בענין - והאימה שהיתה כרוכה בשמיעת הסיפור שלהם, מצונזר, מרוכך, מעודן ועדיין - קטסטרופה שאין הרבה מילים לתאר אותה.
וכל מה שצריך לעשות זה להחליף את השם של המדינה, ככה מדי פעם. כל פעם יש מדינה כוכבת חדשה.
בני אדם זה זבל של חיה.
