במהותי, אני " צמודת קרקע, מצפון לחדרה ". כן, אני מאלה. מקום קטן, כולם מכירים את כולם, מרביתם קרובי משפחה זה של זו, וזו של ההוא, אין חידושים ואין המצאות. חוות נמלים קלאסית, שלא נאמר שמורה אינדיאנית, רק בלי החומרים המשמחים .
תקופה בחיי הייתי סוג של מילפית. עניתי ,אמנם, רק על חלק מדרישות התפקיד אבל בכל זאת. הבדל הגילאים היה משמעותי, אם כי 14 שנים זה לא ממש לחטוף תינוק מהעריסה וללמד אותו על החיים, אבל ביום טוב עם רוח גבית, אפשר להעביר את זה. היו עוד דרישות שעמדתי בהן, אבל בדרישת הדרישות, להיות "כוסית על" לא עמדתי מעולם. אפילו "כוסית תחת" מעולם לא הייתי.
תקופת המילפיות הראשונה שלי, לא היתה מאוד ארוכה, אבל אינטנסיבית, והתאפינה בעיקר בהסכמה שלי כמעט לכל דרישה של התינוק המגודל. ( מגודל מאוד יש לאמר... ). במבט לאחור היה חוסר איזון מהותי ביחסים האלה. הרגשתי מבורכת מעצם העובדה שהתינוק המגודל חשק בתחת שלי, והתעלם, חלק מהזמן ,מדברים אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות התפקיד. לא הייתי "כוסית על" אך פיציתי אותו ,ביכולות מציצה גבוהות מאוד. (מאוד מאוד ), וביכולת ספיגה גבוה.
חלפו עברו השנים... היו מאז עוד אירועים, עוד תינוקות נחטפו מהעריסה ( ולאו דווקא תימנים ) וסימנתי עוד כמהV בטפסים של החיים.
עכשיו למה אלאה אתכם בכל הענין הזה? מוסר השכל אין כאן באמת. בדרך כלל אני מוצאת את דרכי הנה, כדי לקטר על משהו. אז זהו. שגם הפעם.
מאחר ואני מתגוררת באיזור הספר המכונה " מצפון לחדרה", בישוב קטן וצמוד קרקע, אני מתקשה עד מאוד לחדש את עיסקי המילפיות שלי. הרי לא יתכן לקיים יחסים עם שכנים ( מסוכן ) , קרובי משפחה ( עד דרגת שני שבשלישי... ) אחים של שכנים, עובדים ( כולל עובדים זרים ) הורים של חברים של הילדים מבית ספר, ילדים מבית ספר, מורים, מורות, מנהלות בית ספר ( טוב, נו, סטוצים קצרצרים לא נחשבים ) וחיילים בשירות סדיר. מי נשאר?????
שוב דופקים את הפריפריה. ולא במובן הנעים של המילה. חרא ממשלה!!!
