משמעות החיים פשוטה: מוות.

כשהיינו ילדים,
היינו מתהלכים בלילות בין קברים של כלבים,
ומדברים כל הלילה על מה שיהיה,
על המקום שלך בלב שלי, עליך, ועלי ועל האנשים שאיתם נהיה.
ידענו שאנחנו דמויות טראגיות,
בקומדיית מצבים.
ידענו שמחכה לנו סוף טוב,
אך דרכו בייסורים.
כי ידענו מה רצינו,
את מה שאנחנו פשוט לא יכולים.
והבנו שאנחנו עומדים בפני מחסום,
ושאין יותר דרך חזרה.
ולמרות שהרגשנו בגיהינום,
קיבלנו עלינו את רוע הגזרה.

אבל חלפו הימים, וחלפו הלילות,
ועכשיו הפכנו לדמויות מבוגרות.
ומצאנו את דרכינו, ולא, הן לא דרכים מצטלבות.
וכשהזמן עובר, הפנים שלך מטשטשות,
אני כבר לא זוכרת את עצמת הרגשות.
אתה אמנם דמות מרכזית של עברי שהיה,
אך גם דמויות מרכזיות נופלות לתהומות נשייה.
ודמויות משניות באו והלכו,
כבר הפסקתי לספור כמה היו.
ובלילה אחד, לא מיוחד,
סתם לילה רגיל וקר,
דמות מרכזית אחרת הופיעה על הבר.

אז כן, יש סוף טוב לעלילת הדמים,
אמנם (לשם שינוי) לא היה רצח, אך יש פצועים.
אבל את הפציעות שהשארת לי כמתנת פרידה,
אני מתחילה לרפא, יש לי תקווה.
ותודה לאל, שיש לי מערכת חיסונית חזקה.

וזה תמיד כיף לראות עוד מעגל נסגר,
כי עכשיו אפשר מאפס להתחיל לחלום על מחר.
ועכשיו הכל יוצא החוצה למרות שאתה "יום האתמול",
כדי להודות לאלוהים ששלח לי זרועות של אחר, שיתפסו אותי כשאפול.

נ.ב
אני מודעת לעובדה שהקטע הזה בינוני מכל בחינה שהיא, אבל על הזין. לשם שינוי זה דווקא כן מבוסס על סיפור אמיתי..
אז אין חרוזים מוצלחים, בקטנה.