משמעות החיים פשוטה: מוות.

המקום: תחנה מרכזית תל אביב
השעה: 17:15
המטרה: להגיע לנתניה
האמצעי: קו 605

עליתי לאוטובוס, מנסה להצניע את שקית הנייר שבתוכה מסתתר משולש פיצה בעל ריכוז קוליפורמים גבוה בהרבה מעל התקן, יבש למדיי, אך בכל זאת משביע.
המשימה הושלמה, והנהג לא גער בי.
פסעתי לתומי לאורך האוטובוס החצי-ריק לצמד מושבים ריקים, שם הנחתי את עצמי, והתחלתי לאכול את ארוחת הבוקר-צהריים-ערב שלי להיום.
חייל מגיע, נעמד ליד צמד המושבים שלי, מתמתח בעודו מסתכל אל האופק תר אחר מושב ריק בשבילו, אך לשווא. הוא נאלץ לשאול אותי אם "אפשר לשבת?". העפתי מבט אחורה לגלות שחצי האוטובוס הריק שהיה מקודם, נשאר עדיין ריק. ישר התחלתי לסרוק במוחי כל תירוץ אפשרי שיהיה לי בשלוף ברגע שישאל אם יש לי חבר.
יש לי חבר, אני לא יוצאת עם צעירים ממני, אתה לא הטיפוס שלי, אני לסבית, אני מהעתיד ולכן אני לא יכולה להתערב בחיי האנשים שחיים בהווה שלך. אתם יודעים, התירוצים הרגילים.
אז התיישב לידי חייל ערס, היו פקקים וכבר התחיל לכאוב לי התחת, וכל מה שרציתי היה כבר הגיע הביתה כדי שאוכל לחזור להיות בת-אדם. אבל טוב נו, לפחות יצאה לי נסיעה מצחיקה מכל העניין.

Round 1… FIGHT!
הוא: "בתיאבון מאמי".
(אחלה ניסיון לשבור את הקרח)
אני: "תודה".
(לא, לא אתן לך את התענוג)
הוא: "לאן האוטובוס הזה מגיע?"
(כן, גם אני נוטה לעלות באופן שרירותי על קוים שאין לי מושג מה היעד שלהם).
אני: "נתניה".
הוא: "את יורדת בנתניה?"
(לא, אני עושה סיבוב עם האוטובוס חזרה לתל אביב. זה מן תחביב שכזה)
אני: "כן".
הוא: "כמה זמן נסיעה זה?"
(כמה זמן אתה עוד הולך לזיין לי ת'שכל?)
אני: "עכשיו זו שעה של פקקים. אני מניחה שבסביבות השעה".
טוב אז הנה, המירוץ מתחיל. יש לך שעה עגולה לנסות להרשים אותי, ולי יש שעה עגולה לנסות להתחמק ממך. רק אחד מאיתנו יזכה במיליון! להצבעות אנא התקשרו ל... הו. כמעט תפסתם אותי.
-כמה דקות של שקט.

לפתע בוקע מגרונו של הערס קולות סלסול. "את חיים שליייייי אני נשמה שלךךךךך" (או שאר מילים מפגרות המאפיינות מוזיקה מזרחית. לא באמת הקשבתי).
וואלה, מסתבר שזו עונת הייחום של הערס הממוצע וכך הוא מחזר אחר הנקבה. שיעור טבע ברייל-לייף, בלי לעשות מנוי לנשיונל. שווה ביותר.
זה משעשע, אך אני מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית בעודי מסתכלת מהחלון ומחפשת את גודו שיבוא ויציל אותי.
הערס הממוצע מתחיל להבין שאת הנקבה הזו הוא יאלץ להרשים באמצעים נוספים, ולהתאמץ קצת יותר. אז הוא מוציא את הפלאפון, וכאילו כדי להוכיח שהוא אכן בסולם הנכון ואינו מזייף, שם את השיר שכרגע הוא שר. הו, הזוועה, אבל טוב, לפחות כל האוטובוס סובל יחד איתי עכשיו.
ועכשיו, על מנת להראות לי פעם אחת ולתמיד שאכן הוא הצליח לחקות את קולו המסלסל של הזמר בעל החזות כהת העור, הוא החל לסלסל יחד עם הפלאפון. הפעם, בקול רם.
פה כבר נשברתי, והצחוק מצא את דרכו החוצה. עברה כבר שעה מאז התקרית, ואני בטוחה שעדיין יש על החלון נתזי רוק.

Round 2… FIGHT!
הוא: "אצלכם בעדה לא שומעים מוזיקה מזרחית, הא?"
אני: "לא... לא ממש".
הוא: "אתם אוהבים את השלמה ארצי האלה".
אני: "כן... כנראה".

הערס קלט משהו. יש לו הזדמנות פז להרשים אף יותר את הנקבה בה הוא חפץ. אז הוא החליף את הזוועה המזרחית ל... תופים בבקשה... שלמה ארצי. יפה. מתחשב. אך נדמה לי שהשינוי לא ממש הזיז לאוכלוסיה האשכנזית באוטובוס, כולם עצבנים כפי שהיו לפני אך דקה. אני דווקא נורא משועשעת, מנסה להחניק לשווא איזה גלגול צחוק. עוד כמה נתזי רוק על החלון. כבר לא נעים לי מהנהג.

הוא: "על מה את צוחקת?"
אני: "לא יודעת, שכחתי".
(הוא כבר בטוח שאני חושבת שיש לו חוש הומור משובח. אז הוא מחייך את חיוך ה'שיחקתי-אותה').
הוא: "הזמר מצחיק אותך? זה (אני-לא-זוכרת-איזה-שם-הוא-אמר). מכירה נכון? היה בכוכב נולד".
אני: "עד כמה שאני מתה על התוכנית הזו ומעריצה אותה, תמיד היא שודרה בשעות שבהן לא הייתי בבית, לצערי הרב. לא, אני לא מכירה".
הוא: "למה, איפה היית? באוניברסיטה?"

האמת, כל הכבוד לערס. ראה את התיק של בן-גוריון והסיק מכך שאני לומדת כנראה בבן גוריון. הקרדיט לערס אינו ציני, בהחלט התרשמתי שיש לערס יכולת הסקת מסקנות. אחרי הכל, זו תכונה שמגיעה מאוחר באבולוציה. ובכלל, הוא יודע שבן גוריון זו אוניברסיטה. באמת, כל הכבוד.

אני: "כן בדיוק".
הוא: "מה את לומדת?"
אני: "ביולוגיה".
הוא: "וואלה כל הכבוד, אני מאוד מעריך אנשים שמוכנים לוותר על החיים שלהם בשביל לימודים".
אני: "ולמה זה סותר?"
הוא: "וואלה אני לא מכיר את החיים שלך כדי לדעת אם זה סותר".
(פניני חוכמה).
הוא שוב: "עד כמה שאני רק בן 20, יש לי ראש של מישהו בן 26".
אני: "איך זה מתבטא".
הוא: "אני דיפלומט. את יודעת מה זה? פעם שמעת את המושג?"
אני: "לא, מה זה דיפלומט?"
הוא: "לא נכון, את עובדת עליי".
אני: "לא ברצינות, פעם ראשונה שאני שומעת את המושג הזה דילפונומט. מה זה?"
הוא: "דיפלומט זה אחד שיודע לדבר לעניין, אבל הוא לא רק מדבר, הוא גם עושה. אני גם דיבורים וגם מעשים, דיפלומט".
(וואו, איזה גבר).
- כמה דקות של שקט.

Round 3… FIGHT!
הוא: "אני יכול לשלוח ממך אסאמאס?"
אני: "למה אתה לא יכול לשלוח מהפלאפון שלך?"
הוא: "אין לי אסאמאסים".
(נו באמת! פלאפון מהדור הכי חדש, גם פלאפון, גם טלויזיה וגם מדיח כלים, אבל הודעות טקסט לא יכול לשלוח? אבל מה נותר לי לעשות, לא נעים להגיד "לא מאמינה לך" בפרצוף. אז שיהיה).
אני: "מה לכתוב?"
הוא: "מורן תחזרי אלי. לירן".
-הטקסט נשלח, והנייד של החבוב מתנועע לצלילי מוזיקה מזרחית מזוויעה שאותה הערס קבע כרינגטון.
הוא: "הלו מורן מאמי נשמה שלי חיים שלי פוצי מוצי קושוקוש חושחוש (ושאר כינויי חיבה שכבר הפסקתי להקשיב) (כמה מילים שלא שמעתי, ואז) טוב ביי נשמה".
הוא: "בחורה שאני יוצא איתה, פעם ראשונה אני מגיעה עד אליה לנתניה".
(וואלה? בוא ספר לי עוד, התחת שלי מאוד מתעניין בזיוני השכל שלך).
הוא: "את אוהבת סוסים?"
אני: "הם בסדר יחסית לחיה".
הוא: "תראי את הסוס שקניתי"
מראה לי תמונות בפלאפון שלו בלי חולצה רוכב על סוס שנראה יותר כמו פרה. אז כן, גם פלאפון, גם פקס, וגם מצלמה. אבל חלילה לא יכול לשלוח הודעות.
אני: "איזהההה יופייייייייי. וואו מהמםםםםםם. אני כל כך רוצה לצאת איתך עכשיו!!!" נוט.
הוא: "הוא עלה לי במחיר מציאה. רק 4000 שקל. סוס כזה עולה וואלה 24000 שקל!"
אני: "יופי, אז אתה יכול לקנות גם סוס וגם אוטו. מאוד שימושי".
הוא: "כן, הייתי רוצה לקנות חיפושית".
מחכה לתגובה ממני. התגובה מאינה להגיע.
הוא: "וואלה את לוקחת חיפושית, שמה לה מנוע של סובארו, והנה יש לך באגי-שטח".
(סבתא נותנת לי מתכונית לקיש חצילים, והערס נותן לי מתכון לאוטו רועש. הכל כרגיל).
הוא: "אני אוהב לרדת לשטח וואלה בחולון אני עושה את זה כל הזמן. לא כמו בנתניה כאן איכס עיר מגעילה, זאת עיר בלי פרוצדורה".
(בניגוד לתל אביב נניח, ששם יש מלא פרוצדורה)
אני: "עיר בלי פרוצדורה?"
הוא: "בלה בלה (משהו מתחכם על משפחות פשע ככלל, ואבוטבול בפרט), בלה בלה בלה".
אני: "אהא...."

טוב בקיצור, הוא מסתכל על העגילים שלי, מסיק שאני מנגנת או שרה, אני מעמידה אותו על טעותו, הוא לא מאמין ודורש ממני לשיר. כשאני לא נענית להצעה שלו הוא מתחיל לשיר בעצמו. מדבר קצת על סולמות, מפתחות אומר שהוא דרבוקיסט, בלה בלה ועוד קצת בלה בלה. כבר אין לי כוח לכתוב את כל הבלה בלה בלה שהלך שם. אבל תאמינו לי, זה היה בלה בלה מצחיק.

הוא מדבר קצת על מורן.
הוא: "איזו מישהי שאני יוצא איתה, כמובן שבלה בלה ועוד קצת בלה בלה בלה".
(ברור, בוא תזיין לי את השכל על בחורה שאתה יוצא איתה. זה לא כאילו שהתיישבת לידי למרות שהאוטובוס היה ריק).

נשלח לו אסאמאס, הוא מקריא לי אותו, כי הרי נורא אכפת לי.

הוא: "בלה בלה אל תשכח להביא ויאגרה קלה(?)"
הוא: "פחח מה היא רוצה ממני זאתי, איזו בחורה שפעם יצאתי איתה ולא מפסיקה לשלוח לי הודעות, אבל בטח זו הודעה שהיא התכוונה לשלוח למישהו אחר, מה אני לא בן 80 אני צעיר אני לא צריך ויאגרה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלהההההההההההההההההההההההההההההההההה"

Round 10000000… FLEE!

אני: "הנה התחנה המרכזית! יאללה תן לרדת".



טוב, אז ככה,
קמתי ב6, יצאתי מהבית ב07:15, הגעתי לעבודה ב08:30. יצאתי מהעבודה ב16:30, וכאמור בהתחלה, הגעתי לתל אביב ב17:00 בערך. הגעתי הבייתה בסביבות 18:30-19:00. עכשיו השעה 20:00 מה שאומר שאני כבר שעה כותבת את הקטע הזה, מה שאומר שאני מקליד נורא לאט כי אני נורא עייפה.
אז נכון
חשבתי שזה יהיה מצחיק יותר
לא השקעתי יותר מידיי



ביג-פאקינג-דיל