משמעות החיים פשוטה: מוות.

משהו ישן שמצאתי עכשיו.. די גרוע אם תשאלו אותי, אבל זה בסדר, אני רגילה שלא ממש שואלים אותי 😄

אתם בטח שואלים את עצמכם "בשביל מה צריך כל כך הרבה קניונים בעיר אחת?" (או שאולי לא אכפת לכם מספיק כדי לשאול את השאלה הזו. הגיוני) בכל אופן, לאחר התבוננות קצרה ברחובות העיר הגעתי לתשובה: כדי שפקאצות לא ילכו הרבה על עקבים – זה גורם להן למעוד ולהראות מצחיק. פאאאאאדיחה!!!

נכנסתי לקפה גרג, התישבתי בשולחן זוגי על מנת לבלות זמן אכילת איכות עם עצמי. כי אם כבר לבלות זמן איכות, עדיף לי לבלות אותו עם מישהו חכם. כיאה לבחורה הזמנתי סלט, וכדי לאזן את הקלוריות – גולדסטאר קטנה. בעודי ממתינה לארוחת הבוקר/ צהריים/ וכנראה שגם ערב, שלפתי מתיק הגב מאמר על מיטוכונדריה (לאלו שמתעניינים: מדובר על איברון בתא, שבגדול אחראי על זה שאנחנו חיים, ובאופן אירוני, גם על זה שאנחנו מזדקנים ומתים), אבל נשאיר את המדע בצד ואת הסיפור המותח בלב העניינים.
ובכן, בעודי מהנהנת בכבדות ראש על הניסוי האחרון שהתבצע, מגיע גבר בריא (והכוונה ללשון תנכ"ית), שגילו אמנם לא עולה על 1000 (בניגוד ללשון תנכ"ית), אבל הוא בהחלט מבוגר יותר ממחצית האנשים שראיתי ברחוב (כולל הקוגריות), ומתיישב מולי. השעה 16:00 אחה"צ, וקפה גרג שבאחד הקניונים ברמת גן – ריק! הישרתי אליו מבט שאמר – בעצם המבט לא אמר כלום, הוא היה די נבוב, משום שתכלס לא ידעתי מה לחשוב – אבל בכל מקרה הסתכלתי עליו, ממש לתוך הפרצוף. הוא שאל בתגובה "מה, יושבים פה?"
כל מיני תשובות עברו לי בראש: "כן, אתה יושב על הפסיכיאטר שלי", "לא, כי כלב השתין על הכיסא הזה ממקודם", "לא, כי אני השתנתי על הכיסא הזה ממקודם", "לא, כי כל יצור אחר השתין על הכיסא הזה ממקודם", או סתם "כן" כדי שיקום וילך.
לא הספקתי לענות לו, וכבר המלצרית ניגשת אליו ושואלת אם "אפשר לקחת הזמנה?" והוא מזמין קפה. היא מסכלת אלי במבט שואל, ואני מחזירה לה מבט מבולבל, כי האמת שאני די מבולבלת ממה שקורה כאן עכשיו. קרה לכם פעם שהרגשתם שנפלתם בעל כורחכם לבליינד-דייט בלתי צפוי כי... טוב כי פשוט מישהו התיישב מולכם בשולחן זוגי והחליט להזמין קפה? ושהמישהו הזה הוא לא ממש אביר החלומות, אלא יותר נראה כמו הסבא של אביר מחסני אופנה? (ואין לי כוונה להחמיא על טעמו בביגוד) ושלפני שאתם בכלל מספיקים להגיב מופיעה המלצרית בכזו מהירות כאילו היא נורתה מתוך תותח הישר לתוך מצב המוזר הזה?
ובכן, אני כן. והאמינו לי – זו סיטואציה מבלבלת למדיי.
אז לאחר 2 שניות של בלבול תהומי, אני עונה לאיש "לא", מסתכלת על המלצרית ועונה לה "אני עוברת לשולחן ההוא" ומצביעה לה על שולחן זוגי מרוחק יותר. "אה כן, ואני רוצה סלט שקר-כלשהו וגולדסטאר".
מסתבר שבלבול זה דבר מדבק, והצלחתי להדביק את המלצרית, שכן גם היא עטתה את אותו מבט מבולבל. "אתם לא ביחד?" היא שאלה. החזרתי מבט פשוט של "אנחנו נראים כאילו אנחנו ביחד?" ובעודי מתקדמת אל עבר השולחן הבודד והנחשק, היא לוחשת אלי "אז מה, הוא פשוט בא והתיישב לידך? קריפי".
מה אני אגיד, יש לי סיפורים יותר קריפיים לספר לה, אבל הסתפקתי בהנהון וחצי חיוך. אחרי הכל, אני עייפה ואין לי כוח לשיחת בנות, והמיטוכונדריה מחכה לי בין הדפים שזנחתי לטובת הסתכלות מחודשת על גזע האדם.
האוכל טעים, והמאמר בהחלט מרתק, אך הצצה קטנה בשעון אומרת לי שהגיע הזמן לזוז.
אז אני זזה. יוצאת מאחד הקניונים שברמת גן ומחפשת את משכנו של הרופא המהולל, שאליו מועדות פניי. מצאתי את הכתובת הנכונה, ומולי השלט "הכניסה לד"ר 'שם-כלשהו' מסביב לבניין" עם חץ עקום שמצביע בעצם לליבת כדור הארץ.
המזכירה, בעלת השיער-המחומצן-והשרוף-עקב-שימוש-מסיבי-בסטריינרים, מקבלת אותי בחיוך רחב שחשף שיניים לבנות כדוב קוטב, העטופות בשפתון כתום זוהר, ושואלת באיזו מרפאה אני חברה. אני מוציאה לה כרטיס, אותו היא לופתת בציפורניה היותר-מידיי-ארוכות, שאפילו וולברין היה מתפעל מהן, שצבועות בכתום זוהר תואם באופן מפחיד לשפתון, ומעבירה אותו. לאחר הטקס הסמלי בו היא מעבירה את הכרטיס שלי, התחלתי לפתור איזה סודוקו חצי פתור שהיה זרוק על שולחן העץ הנמוך. אחד הלקוחות (או בשפת המזכירה אחד ה"קליינטים") התחיל לנהל שיחת חולין עם המזכירה בעלת הריסים הצבועות בכחול. אני שומעת בחצי אוזן יותר מידיי את המילה "אני" וכבר יודעת כמעט הכל אודות האיש. הוא עובד ביהלומים, עבד שם, שם ושם, וכיום הוא עובד כאן, עקב הסיבות האלה והאלה. הוא טס לפה ולכאן ועובד עם זה, זה וזה. הוא מגיע לפיזיותרפיסט כי ככה וככה, אבל הוא לא תמיד ככה וככה כי בד"כ הוא בכלל ככה. האם הוא נשוי? שואלת המזכירה, לא, הוא גרוש, עונה לה הבחור. ועכשיו כולנו צריכים לשמוע למה הוא גרוש, ולמה גרושתו היא בעצם כלבה מארץ הכלבות. המזכירה שומעת בעונג את דברי ה"קליינט" הגרוש שעובד עם יהלומים ושטס כל שני וחמישי ושעובד עם זה וזה, ומסכימה איתו שקשה למצוא זוגיות טובה בימינו, ושהרבה אנשים מתגרשים כי הם "לא מתאימים זה לזה". פניני חוכמה. הפיזיותרפיסט מציל את המצב, וקורא למר מה-שמו להיכנס אליו. המזכירה משועממת עכשיו, אז היא מקליקה כל מיני דברים במחשב עם ציפורני הפלדה שלה ומדברת, בעיקר לעצמה (כי אני בהחלט לא עניתי) על נישואין וגירושין וזוגיות טובה ובחורים חתיכים ועשירים.
לאחר המונולוג האורבאני למדיי, יוצא האיש מחדר הרופא, והולך לקבוע תור נוסף. נכנסתי לחדר הרופא, שם ביליתי מספר דקות בודדות, ויצאתי בדיוק בשלב שבו הם התחילו לרייר אחד על השני, או במילים אחרות –
הלכתי בדיוק בזמן!

אז מה היה לנו היום: קוגריות על עקבים שצולעות את דרכן לקניון, איש מוזר שחושב שזה לגיטימי להכניס את עצמו לדייט סתם כך בצהרי היום, גברים גרושים שמתחילים עם מזכירות ומרבים לדבר על יהלומים (קלאסי), ובין כל אלה כמובן, נהגי אוטובוס מופרעים.
אכן, הומוספיאנס זה גזע פשוט מוזר, אבל היי, לפחות יש לנו מיטוכונדריה.