משמעות החיים פשוטה: מוות.

זה קרה כולה לפני שלושה ימים, אבל זה נראה לי כאילו עבר נצח. זה הגיוני בהתחשב בעובדה שמכרתי את נשמתי לשטן.
הכול התחיל בהתקף של אבא שלי. הוא פשוט התמוטט במטבח, הוא הכין לנו ארוחת ערב.
זה היה יום שבת, מה שאומר שבתפריט היו תפוחי אדמה מוקרמים, שעועית מאודה, סלט סלק, וקצת עוף. או בקיצור, שאריות מארוחת שישי.
הוא היה בטלפון, ושמעו אותו צועק עד סוף הגלקסיה. הוא רב עם השותף שלו לעסקים. אני לא ממש יודעת מה הוא עושה, אבל זה קשור למכירות איכשהו. לפי מה שהבנתי מאמא, השותף שלו עושה לו מלא צרות לאחרונה. אבא חושב שהוא מתכנן לבעוט בו החוצה מכל העסק. אז הוא בלחץ. וכשאתה בלחץ, וכשאתה שמן לגילך, וכשהכולסטרול שלך בשמיים – אתה מתמוטט.
זה היה יום שני, יום המשמרת שלי ליד המיטה של אבא. איך אפשר לתאר את ההרגשה של לראות את אבא מחובר לאלפי צינורות, כשברקע הצפצוף המכאני של מכונת ההנשמה? חלום בלהות. פשוט חלום בלהות. בכלל, כל בית החולים הזה מקום מפחיד. המסדרונות הלבנים והקרים, מנורות הפלורוסנט שגורמים להכל להיראות רע יותר ממה שבאמת, והריח הנוראי של קוקטיילים על בסיס תרופות.
חזרתי מבית החולים, שומעת קצת רדיו, לראות אולי מישהו מת היום בתאונת דרכים. אני מנסה להבין שכאלו הם החיים. אנשים מתים. לפעמים אתה לא מכיר אותם, ולפעמים אתה מכיר ואפילו אוהב אותם. אבל ככה זה. ואז ראיתי אותו עומד במפרץ בכביש.
בהתחלה חשבתי שמדובר על מוכר פרחים, אז עצרתי בכוונה לקנות איזה זר יפה לאמא, שינחם אותה על זה שבעלה מזה שלושים שנה עומד למות.
האיש היה קטן, ננס כזה, שמנמן עם שיערות לבנות, אבל לא היו לו פרחים בדלי. היה שלט קטן שלא ראיתי תוך נהיגה, "מקלות גורל" היה כתוב בו.
משראה שעצרתי לידו, הוא ניגש אלי בחיוך מלבב.
"אפשר לעזור לך?" שאל.
"האמת שאני ממש לא יודעת," עניתי לו. אחרי הכל, מה לעזאזל הוא מתכוון ב'מקלות גורל?'
"העסק די פשוט," הוא אומר, כנראה לאחר שראה את התמיהה שהתפשטה על פניי. "את קונה מקל גורל, עבור אדם אחד שהיית רוצה לעצב את גורלו. את פשוט אומרת בליבך מה היית רוצה שיקרה, והופ! זה קורה."
"וכמה עולה מקל גורל שכזה?" זרמתי עם הבדיחה שלו. מה רע, איש מוזר בצהרי יום שני מוכר שקרי-גורל בצד הכביש המהיר. גם ככה עוברים עלי ימים מסריחים, אז לפחות נהנה מהשעשוע הזה.
"בואי נראה," הוא אמר והחל לפסוע לעברי. הוא בחן אותי במבט מעמיק, הנהן לעצמו, ועשה כמה חישובים על דף נייר. הוא הסתכל לי לתוך האוזניים, על הציפורניים, ובדק את השיער שלי.
"במחיר הנשמה שלך, אני מוכן לתת לך 2 מקלות גורל." אמר לבסוף.
חייכתי. יותר ממבוכה מאשר מהבדיחה הטובה.
"אבל אני לא רוצה שניים," עניתי, "אני רוצה רק אחד."
"אז תיקחי אחד. המחיר הוא אותו מחיר. אם לא טוב לך – את מוזמנת להיכנס למכונית ולהמשיך לנסוע הביתה לאמא שלך שעומדת להתייבש מרוב דמעות. עצה קטנה ממני, עזבי פרחים. תביאי לה בקבוק מים, אם אתה לא רוצה כמובן לאבד את שני ההורים שלך."
מאיפה לעזאזל האיש הקטן והשמנצ'יק הזה יודע? חייכתי חיוך קטן, שנועד רק לעצמי, הייתי מוקסמת ממנו.
"בסדר, אני אקח רק אחד," אמרתי.
"כרצונך," אמר, "תבחרי לך מקל אחד, ובליבך תאחלי את מה שהיית רוצה שיעלה בגורלו של אדם כלשהו שאת מכירה."
"זו חייבת להיות היכרות אישית?" שאלתי.
"לא. כל היכרות כלשהי, ובלבד שלא מדובר על היכרות חד צדדית. למשל, את לא יכולה לאחל לג'סטין ביבר מוות בייסורים. רבים האנשים שמנסים, אבל אי אפשר, אלו החוקים."
שלפתי מקל גורל מהדלי, ובליבי איחלתי מוות מהיר לאבנר, השותף העסקי של אבא, זה שהכניס אותו לבית החולים, אגב, בפעם השנייה כבר השנה.
יום למחרת, היום, זו התורנות של אמא ללכת לפקוד את מיטתו של אבא. אבל משהו לוחש לי בתוך המוח, כמו יתוש שמזמזם ליד האוזן באישון לילה, להגיד לה ללכת לעבודה. אני אחליף אותה. גם ככה אני בחופשת מבחנים. היא מתווכחת איתי קצת, אבל היא נכנעת מהר. כוח השכנוע שלי הוא אחת הסיבות שבגללה הלכתי ללמוד עריכת דין.
אז אני נוסעת לאבא, ובמקום דיסק, אני שומעת רדיו. החדשות של שעה שמונה מתחילות, ואני מחכה בקוצר רוח לשמוע את המבזקים. פתאום זה הגיע. קול הקריין מודיע לי שגבר בן 58 נדרס אמש כשעבר במעבר חצייה. הנהגת, ערבייה, לא עצרה באור אדום ועלתה עליו במהירות מופרזת. הוא מת במקום. היא נעצרה לחקירה. לא אמרו את השם, אבל אני יודעת שזה אבנר. ואני שמחה.
בבית החולים אני מוצאת את אבא בדיוק במקום בו השארתי אותו אתמול. שוכב במיטה, כשריאותיו עולות ויורדות לקצב הממכר של מכונת ההנשמה.
"אבא," אני לוחשת לו לתוך האוזן. "אבא, אבנר מת. אני מצטערת." אני לא יודעת למה הוספתי שאני מצטערת, אני לא. ואם הוא יכול לשמוע אותי, כנראה גם הוא לא.
אני לוחצת את ידו חזק, ודמעות מחניקות לי את הגרון. מה חשבתי שיקרה? שברגע שהשותף הבן-זונה שלו ימות, אבי יזכה בחזרה בחיים? שזה אחד על חשבון השני?
אבל זה עבד. אבא פקח את העיניים.
"אחות!" אני קוראת בהיסטריה לעבר עמדת האחיות שנמצאת בהמשך המסדרון מחוץ לחדרו של אבא. "אחות!" אני קוראת ויוצאת בריצה לחפש את האחות ההיא שאף פעם לא באמת נמצאת כשצריך אותה. אבל היא שם, והיא רצה אחרי לתוך החדר.
האחות קוראת לרופא והם מוציאים אותי מהחדר כדי לבצע מספר בדיקות בפלא השוכב במיטה.
לאחר רגעים מועטים בלבד, יוצאת אלי האחות. היא מחייכת, חיוך אמיתי כזה, שמגיע עד לעיניים, "הוא יהיה בסדר גמור," היא אומרת לי. "אני לא יודעת מה אמרת לו שם, אבל זה עבד." היא לופתת את כתפי במחוות 'חזקי ואמצי', והולכת ממני.
כמה שעות לאחר מכן, אני נוסעת חזרה הביתה, אבל הפעם מישהו יושב במושב לידי. אבא. בריא כמו שור ונמרץ כמו אריה. כיף לי לנסוע איתו ככה, את הנסיעה האחרונה שלנו ביחד.
דיברנו קצת בדרך, אבל לא דברים חשובים באמת. הוא שאל איך המבחנים, ואמרתי שבסדר. אמרתי לו שהוא נראה טוב, והוא ענה שהוא אופטימי ומרגיש מצוין.
אני מורידה אותו בבית, שם אמא כבר מחכה לו. בשורות טובות הרבה יותר נחמד להעביר. והן עוברות מהר.
הוא יוצא מהאוטו, ואני ממשיכה הלאה, בחזרה לכביש המהיר. הפעם אני מאזינה לדיסק. החדשות כבר לא מעניינות אותי.
אני עוצרת את האוטו במפרץ, יוצאת, אפילו לא טורחת לכבות את המנוע. זה לא שאני אצטרך למלא דלק בקרוב.
הוא כבר מחכה לי שם, מחייך מאוזן לאוזן, מה שחושף את הזוועה שנמצאת אצלו בפה. את השיניים המרקיבות, הצהובות והחדות.
העיניים שלו רושפות אש מרוב התרגשות, כבר הרבה זמן הוא לא גייס נשמה חדשה לשורותיו. הוא אמר לי את זה, במחשבות שלי.
אני עוזרת לו לארוז את מקלות הגורל בתוך הדלי, ולרתום את הדלי הזה על הגב שלו. הוא נראה כמו רובין הוד, רק בלי כל הקטע שהוא גונב מעשירים כדי לתת לעניים.
אנחנו חוצים את הכביש המהיר בהליכה איטית. המכוניות לא פוגעות בנו, אלא חולפות על פנינו כאילו אנחנו נמצאים בשני מימדים שונים שלעולם לא נפגשים. אנחנו לא ממהרים, יש לנו את כל הזמן שבעולם.
מעבר לכביש נפתח חור שחור. והוא מתחיל לשאוב אותנו פנימה. אני מסתכלת על בן לוויתי, וחלחלה עוברת בי. הוא פתאום מפחיד אותי. אבל ככה זה, עסקה זו עסקה.
מה אני לא אעשה בשביל המשפחה...