משמעות החיים פשוטה: מוות.

הכל חשוך כאן מסביב, וקר נורא. וגם רטוב. והשרירים שלי הולכים ומתעייפים. אני כמעט מגיע לרצפה, חסרים לי כעשרה סנטימטרים, אבל אני עדיין צריך לקפוץ-לצוף אם אני לא רוצה לנשום מים.
מאז בית הספר היסודי הייתי גבוה לגילי. גם בתיכון עוד צמחתי. עד שהגעתי למטר-תשעים-ושלושה. מי חשב שיגיע היום בו אתפלל לאלוהי הגובה. רק עוד עשרה סנטימטרים...
נורא שקט שם למעלה, מחוץ לבאר, כאילו כל העולם יצא להפסקה. "תיכף אשוב". אני מקווה שעדיין אהיה כאן כשהעולם ישוב.
אני לוקח נשימה עמוקה, עוצם את העיניים, ונותן לשרירים לנוח. אני צולל, מרגיש את השיער שלי מתעופף לו במטריקס הרטוב, רוקד לו בגבול בין המים לאוויר. עוברות עשרים שניות עד שאני חוזר לתנועות החצי קפיצה, חצי ציפה שסיגלתי לי בשעות האחרונות. בשעות הראשונות הייתי מסוגל להחזיק את הנשימה כמעט דקה שלמה, אבל מאז התעייפתי, ועשרים שניות זה כל מה שאני יכול.
אני לא ממש יודע כמה זמן עבר, אני רק יודע שנפלתי לכאן כשעוד הייתה שמש בחוץ, ועכשיו כבר חושך.
רכבתי על האופניים שלי. קניתי אותם ממש לפני חודש ולאחר מספר רכיבות על דרכי 4X4, החלטתי בפעם הראשונה להוציא אותם לרכיבת downhill.
העמסתי את האוטו ויצאתי לדרך. נסעתי צפונה, לכיוון איזה יער אחד ששכחתי את שמו. הייתי בו אולי פעמיים בעבר.
התחלתי לרכב במורד הסינגל הראשון. זה היה מעולה. האופניים האלה דורסות סלעים כמו כלום, וכשאתה קופץ רמפות אתה רק מתאהב בהם יותר ויותר. צברתי בטחון לקראת הסינגל השני, שאותו רכבתי מהר יותר. המסלול עצמו מאוד ברור, וראיתי את הבאר עוד מרחוק, אבל כשנכנס לך זבוב לתוך משקפי השמש כאשר אתה דוהר במהירות של כ60 קמ"ש במורד ההר, וכשאתה מוקף בעצים שבכל רגע של חוסר תשומת לב עלולים להיכנס לך לתוך הפרצוף ולשבור שם כמה דברים, אתה עוצר. אבל עשה לעצמך טובה ותלמד מהטעות שלי – אל תעצור בפתאומיות. אל תסחט את הברקס הקדמי.
הזמן כאילו עצר מלכת כאשר הגלגל האחורי התרומם לאוויר. היה רגע, אני נשבע, שהלב שלי באמת הפסיק לפעום שנייה לפני שהועפתי קדימה. בשנייה הזו הספקתי להבין מה הייתה הטעות שלי, להתחרט עליה, לקרוא לעצמי 'דביל' מאה פעמים, ולהתפלל שאני אזכה לא לחזור על הטעות המפגרת הזאת בפעם הבאה. כלומר, שתהיה בכלל פעם הבאה. הספקתי גם לחשוב על ההשלכות של הכישרון שהפגנתי הרגע – אני יכול לצאת בשריטות, אבל אני יכול גם לשבור משהו ולהיות מושבת לחודשים.
נשבע לכם, כל זה עבר לי בראש בשנייה אחת בלבד.
מה שכן, לא תיארתי לעצמי שאעוף בצניחת ראש אומנותית ללוע הבאר. שמעתי את ה"ספלאש" דרך הקסדה כשפגעתי במים. בלי לחשוב יותר מדי הפגנתי את כשרוני כרקדנית-ים כאשר הסתובבתי 180 מעלות במים, ודחפתי את הרצפה עם הרגליים כדי להתפרץ אל מחוץ להם, להסדיר את נשמתי.
'אוקיי,' חשבתי לעצמי, 'זה היה דבילי. עכשיו בוא נצא מכאן.'
מאז אני רק מנסה.
הקירות חלקלקים ואין אחיזה טובה, והם גבוהים מדי מכדי שאוכל לתפוס את הקצה עם הידיים ולהרים את עצמי. אני צועק כל כמה דקות לעזרה, אבל אף אחד לא עונה. לאחר כמה דקות של ניסיונות שווא של לקפוץ – לנסות להחזיק את הקירות – ולטפס כמה שיותר מהר, הרמתי ידיים. אמרתי לעצמי שלא נורא, מישהו בטח יראה את האופניים וימצא אותי. אבל עברו שעות מאז, והקור הגיע, וזה הפך להיות דווקא מאוד נורא.
הורדתי את הקסדה והמגנים, שאמנם כנראה הצילו את חיי, אבל כרגע הם מפריעים לי לצוף. זרקתי אותם אל מחוץ לבאר, מקווה שרחוק מספיק כדי שמטיילים מהצד השני של הבאר שלא יבחינו באופניים, לפחות יבחינו בהם. אבל עם המזל שלי, בטח גנבו לי אותם במקום לחשוד שאולי יש רוכב שזקוק לעזרה.
אז עכשיו כבר לילה, כבר לא יעברו כאן מטיילים. אולי מחר מישהו יעבור כאן.
זה אחד החסרונות בלגור לבד, אף אחד לא יודע כשאתה לא חוזר הביתה.
זה אחד החסרונות בלהיפרד מחברה שלך (שהייתה מתקשרת כל שעה לבדוק איפה אני), אף אחד לא מתקשר אליך לשאול איפה אתה.