קיוריאס כבר לא רוצה לדעת...

הוא לא רצה לקבל ממנה כלום בשביל שכשהיא תלך הוא לא ירגיש בחסרונה. הוא אהב אותה וקינא בה מהרגע הראשון, קינא במי שבא איתה ובמי שהולך איתה.

בפעם הראשונה שהם נפרדו על מדרגות תחנת הרכבת בפריז, הוא טס לקופנהאגן והיא נסעה ברכבת לחברתה הטובה בדרום ספרד, הוא ליווה אותה אל התחנה ונשק לה וחיבק אותה, מריח את הבושם שנספג בשרוול מעילה וכאילו נצבט עוד פעם אחת, הביט לתוך עיניה החכמות והטובות שהוא כל כך אהב ונפרד ממנה לשלום. "אנחנו נדבר בקרוב, תעשי חיים יפה שלי" הצליח לסנן מבעד לגלי החרדה שהחלו אופפים אותו לקראת עזיבתה.

ידה ניתקה מידו והיא הסתובבה ופנתה לדרכה הלאה ממנו. לשניה הוא עמד מהופנט, כאילו לא מעכל, לא מפנים עדיין את הפרידה ורק משב רוח מקפיא על פניו החזיר אותו לעשתונותיו. עכשיו היא כבר היתה הולכת ומתרחקת ממנו עוד צעד ועוד צעד, ופתאום הוא לא ראה אותה יותר, נעלמה בתוך הקהל שעל הרציף, אולי היא כבר עלתה לרכבת והוא נותר עומד תלוי כולו במבט מעורפל מנסה לדמיין את דמותה עומדת כאן מולו ממש כמו לפני שניה, את חיוכה ואת זיו פניה.

עמד המום כמו שעמד, כך נזכר כעת, עזוב על סף שער הגנון כשהיה בן 4 ואימו איחרה לאסוף אותו. כך הוא נדמה לעצמו באותו הרגע, כך הוא חש ודמעה חמוצה התגנבה לגרונו, עומד בודד וממתין ואין מי שייקח. אולי בפעם הראשונה מאז הוא הרגיש לבד. מהרגע שפנתה בגבה אליו והלכה ממנו הוא הרגיש כל כך לבד, הכי לבד בעולם. היתה לו עוד שעה אחת לשרוף לפני שיצא לשדה התעופה והוא רצה להספיק לקנות לו וויסקי קטן לטיסה אבל כל זה לא היה חשוב בכלל, שום דבר כבר לא היה חשוב בכלל.

הוא ישב וכתב לה מכתב שנשלח רק אחרי שהגיע למלון בקופנהאגן והיא ראתה אותו רק אחרי שבוע כשחזרה לפריז.


קונפיטורה מדהימה שלי,
השארת אותי לבד והבנתי את זה רק אחרי שהלכת. מוזר, עד שבאת לא הרגשתי לבד אף פעם, ועכשיו אני מרגיש כאילו הגלו אותי אל מחוץ לעולם. אני מקווה שעל כל מאה פעמים שאני חושב עלייך תחשבי עלי פעם אחת, כי אז אני אדע שאת אוהבת אותי המון. אני מקווה שאת מסתכלת על הנופים המחשיכים ונזכרת בזמן שהיינו ביחד ובדברים שעשינו. אני מקווה שאת גם מרגישה קצת לבד עכשיו אחרי שנפרדנו.
מה זה? מה עשית לי? מתי כייסת לי את הזכות לחיות בלעדיך? זה היה כשהתחבקנו לפני שנסעת או שכייסת אותי כבר הרבה קודם ואני הייתי כל כך מסונוור שלא שמתי לב? אני שונא להרגיש ככה. בואי אלי כבר מהר. מתי ניפגש שוב? כי עד אז אני בפסק זמן מהחיים.

שלך,
החרדון.

נטיפים נוצרים כשמי גשמים מחלחלים מבעד לסלע לתוך מערה תת קרקעית.

המים מחליקים בהתמדה דרך הסלע ושוטפים איתם חלקיקי סלע מתפורר ומשקעים וכך לאט לאט, בקצב של סנטימטר אחד בחמישים שנה הולך ומתהווה לו נטיף.

הנטיף משתלשל ממעלה המערה ויורד למטה לכיוון קרקעיתה. על הקרקעית מתחיל לטפס נטיף נושק, שעולה במקביל לכיון הנטיף היורד, בונה עוד מילימטר ועוד מילימטר של משקעים, גובה בעוד סנטימטר ובעוד אחד וממתין בשקיקה לפגוש סוף סוף את הנטיף העליון היורד לקראתו באיטיות מכאיבה.

כמו שני אהובים שהופרדו, כמו שתי נשמות טועות של אותה הנפש, הם מחכים להתחבר, הנטיפים ולהפוך לאחד. לנטיף אחד רצוף שחותך את המערה מתקרתה ועד תחתיתה, לנטיף שהולך ומתעבה ומתחזק ומתעצם.

יש נטיפים שמתחברים וחיים באושר וכל הנטיפים הבודדים, הקטועים, מסתכלים עליהם בקנאה ובעצב. יש נטיפים שאף אחד לא מחכה להם למטה, ויש נטיפים שנשברים בדרך מעוצמת משקלם ונופלים ומתרסקים.

יש זוג נטיפים שכבר לא מתקדם עוד אחד לקראת השני.
פחות מעובי האצבע מפריד ביניהם, כמעט כמעט ונושקים, נוגעים, אך יבשה ליחתם, פג כוחם והם לא יתאחדו לעולם.

הם עומדים תלוים זה מול זה, משתוקקים, כמהים, מתחננים לנגיעה אבל הנצח הקפיא אותם בתאוותם ונקיק החלחול של המים דרך הסלע יבש.

קוראים לנטיפים כאלה נטיפי אהבה נכזבת. כמו שני אהובים שלא יממשו את אהבתם לעולם.

את יודעת, אני מצטער על הכל. מצטער אפילו שהכרנו. אפילו הסקס לא היה שווה את זה. הרי יש סקס כמו זבל ובחורות יפות כמוך יש כמו יתושים בביצה, במחיר של התענוג המפוקפק שהענקת לי הייתי יכול לרכוש לעצמי קצת נחת, קצת שמחה ללב, קצת קרבה, קצת כנות, אמיתיות, חברות, אינטימיות.

אבל במקרה שלך, עם השקרים שלך והמשחקים שלך, עם המניפולציות שלך והסחטנות הרגשית שלך, עם ההתעלמות שלך מכל מה שהוא לא את, עם האגואיזם, הדיסריספקט, הפה המלוכלך שלך, העלבונות שספגתי ממך, ההתנהגות המכוערת שלך, השתיינות המוגזמת שלך, עם אי היציבות שמאפיינת כל דבר בחיים שלך, עם חוסר האמון הבסיסי שלך, עם רגשות הנקמה שמתפרצות ממך, עם חוסר היכולת שלך לתת צ'אנס ומקום אמיתי, בסופו של דבר, מה שנשאר לי ממך זה רק נטו חרא. חרא טהור ומזוקק ומצחין והמון ממנו ושום דבר אחר.

היופי שלך נבלע, הקסם שלך נעלם, הרוך שבך נשכח, העיניים היפות שלך והנשיקות שלך, הרגעים הקרובים והאורגזמות המשותפות - הכל נמחה, התגמד, התבטל בשישים כי את כזאת חלאה פגועה ופוגעת, משפילה ורומסת את כל מה שאת רוצה. לא יכולה להסתכל בגובה העיניים ולא יכולה לתת כבוד. עצוב. עצוב הסיפור שלך. את מוכת גורל נאנסת נבגדת שקרנית ודפוקה.

אני כל כך כועס כי רציתי לאהוב אותך ונתתי מעצמי המון. הרעפתי עלייך את טוב ליבי, את נדיבותי, את החום שלי ואת קראת לי ילד אהבה ואמרת שאין דברים כמוני ושאי אפשר לוותר עליי ובכל זאת האכלת אותי בכפית מהרעל שלך. לגימה ועוד לגימה, מכה ועוד מכה, עד שנמאס לי, עד שנשברתי, עד שהחלטתי שאני למקום ההוא לא חוזר ומערכת יחסים כזאת אני- לא צריך, לא רוצה ולא מחפש.
אמרתי לך שתוותרי כי ויתרתי מזמן, אמרתי לך שתשכחי הכל כי הכל עבר ולא יחזור ואין מקום לעוד ניסיון כי לא נותרה טיפת אמון אחת ואז התחלת לבכות ולהתחנן וכמה שאת יפה זה כואב לראות אותך ככה ורציתי, באמת רציתי לחזור ולהיות שם בשבילך, לעשות לך טוב ושתעשי לי טוב חזרה אבל לא יכולתי, כבר הייתי פגוע מדי, כועס מדי, הסברתי לך שרק הדם שלך יפייס אותי ואמרתי לך שלא, אני לא רוצה את הדם שלך.

העדפתי ללכת ממך פגוע וכואב ולא לפגוע בך חזרה ולהישאר ביחד. העדפתי את זה כי אני יודע שלגרום לבנאדם נזק, לא רק שזה לא חוכמה, זה גם לא קשה. העדפתי להגיד לך שאת בת זונה מלוכלכת ולא להגיד לך באמת, בפנים, כמה את עלובה ומעוררת רחמים, כמה את לבד, כמה את נלחמת בשדים שיגמרו את כל הכוחות שלך בסוף ותישארי כמו עלה מיובש שעף ברוח. אבל זה מה שיקרה לך ואני לא רוצה להיות שם כשזה קורה. העדפתי לחסוך ממך גם את הכאב שלי, לא להשאיר בך עוד צלקת עמוקה כי כבר יש בך מספיק כאלה, העדפתי לירוק את זה לצד השני, הלאה ממך ולהשאיר אותך לבד להתבוסס בחרא שלך ולהרגיש אותו לבד. לבד כמו ברחם, כמו בקבר.

אז באמת תודה רבה על שום דבר ופאק יו ורי מאצ'. להתראות לך, אומללה. ברחתי ממך. הלוואי שאני אשכח אותך מהר, אין לי כח לזכור אותך. אפילו הזיכרון שלך עושה לי רע. איכס!

היינו הולכים מכות. מכות רצח.

המשיכה החייתית בינינו לא מצאה פורקן במין, מין לא היה זמין כמו פשוט ללכת מכות.
היה מין אבל הוא היה דווקא סטנדרטי, שמרני. את התשוקה האמיתית המתפרצת ביטאנו בסוג אחר של מגע כואב ומתוק.

היא היתה הילדה היפה שהיתה פוגעת בי ומתגרה עד שהייתי בוכה, ואני הייתי הילד שהיא אהבה יותר מדי, הילד שהשחית את נפשה לעד.


היו פעמים שהייתי בא אליה והיא היתה מכינה לי אוכל. היא היתה מקלפת את העגבניות מהקליפה הדקה שלהן ומאכילה אותי פרוסות אחת אחת והיתה מנגבת לי את הפנים ונותנת לי לשתות ואני כמו תינוק, כמו נכה, מפונק, הייתי שוכב על בטנה ומלטף את ידה החמה המיוזעת ומנשק אותה בעדינות. היינו רגועים והיא היתה שלווה כמו אי שקט ירוק בים.

היו פעמים אחרות שהייתי בא והיא היתה נסערת ומשליכה עליי כרית, אחר כך ספל, אחר כך הייתי אוחז בה, בהתחלה הייתי מנסה לרסן אותה אבל היא רק היתה מתנגדת יותר ויותר, מנסה לשחרר את ידיה מלפיתתי המתחזקת, בועטת, שורטת, נושכת. סטרתי לה. שניה רטטה שפתה ואז התכווצה בנקם והיא איגרפה את ידה ונעצה אותה בבטני. אחר כך בחזה. הייתי מעקם לה את היד, משכיב אותה על הרצפה, מצמיד אותה אל הקיר, חונק בפרק ידי את גרונה, מרתק אותה, משתלט עליה והיא היתה יורקת עליי, מקללת אותי ובוכה. שהייתי מרפה היא היתה מטיחה אותי בקיר, קופצת עליי, שורטת את פניי ובועטת בי כמו אש שהפיחו בה חמצן.

היא היתה חזקה. חזקה בגוף ובנפש.
לא יכלתי להכאיב לה די, והיא לא יכלה לדעת די מהכאב הזה.
המכות האלה היו מתוקות. הן היו סם ממכר בשבילה ובשבילי. המכות האלה היו בעצם תשוקה בוערת וסוררת. המכות האלה היו מעשה אהבים.

עורה צח כשלג, חלק כקטיפה, מתוח ומתוק, שיערה שחור מלילה, חלק וגולש ומבריק ושופע, עיניה הגדולות ירוקות מלוכסנות בקצותיהן, מסנוורות בחשק את המביט לתוכן, פניה מאורכים ודקים, ריסיה ארוכים וסדורים, היא ממצמצת באיטיות, לחייה סמוקות, גומות חן שובבות נחרצות בפניה העדינים כשהיא מחייכת, חיוכה המהפנט מלכודת, מותחת את שפתיה האדומות והבשרניות, מרטיבה אותן ברוקה והן מנצנצות כדובדבן עסיסי, אפה הקטן ישר וחרוץ, צווארה ארוך וענוג, היא רזה וצעירה. מבטה עמוק ונוקב, קולה כמעיין דק, גופה תמיר וזקוף, נשימתה העמוקה כדממת מדבר, צעדיה חרש והילוכה כריחוף. היא זוהרת, עדינותה מתערבבת עם חוצפתה ואין עוד כדוגמתה. יופיה מתמסר, מייסר, ממכר ואינו מרפה.

כשבאת היית כל כך בטוחה בעצמך,
כל כך פזיזה וחסרת אחריות,
כל כך שולטת ביופי שלך ובכל סודות המשיכה שלך,
לא דאגת, לא פחדת, לא הרגשת צורך ולא השתוקקת.
פרסת את מלכודותייך, פיזרת את קסמייך,
ציחקקת והיית כל כך נחשקת ובלתי מושגת,
היית כל כך קלילה ומתגרה ומחוזרת.

בזמן ההוא הייתי אני כמו התפאורה שלך, כמו אילם מולך, כמו דומם לידך.
המרץ והנוכחות המאלפת שלך, יופייך, חיוכך, מגע כף ידך, פעלו עליי כמו סם קטלני.
הייתי נאלם וחסר אונים, עבד של כבלי המשיכה בהם כבלת אותי אלייך, הייתי אפור ומגושם ואולי אפילו קצת מעורר רחמים, עומד מולך בהשתאות והערצת אין קץ, מתפעל ממך ומחמיא לך ומתחנן ומתחנחן.

עכשיו את מרגישה את זה.
עכשיו את מתחילה להרגיש איך שאני הרגשתי, כמו בנדנדה עכשיו את למטה ואני למעלה.
עכשיו זה אני שמושך, אני שולט, אני נחשק.
עכשיו אני בלתי מושג ועכשיו אני נשען בכובד על הערצתך ויונק ממך בתאווה את כמיהתך ותשוקתך, משאיר אותך מרוקנת ותשושה, מתחננת למגע חם ואוהב.

הייתי שמח לו זה היה מתוק בשבילי כמו נקמה והייתי יכול להשתמש בזה בהנאה,
אבל זה מר וחמוץ וכואב, אני מזדהה עכשיו עם המצוקה שלך,
אני הרי מכיר אותה כל כך טוב ולא, לא טוב לי לראות אותך במקום הזה,
את לא יפה ככה, פגועה וחרדה וחוששת ואני הזהרתי אותך! אמרתי לך שמהר מאוד, כמעט בלי להרגיש, התפקידים יכולים להתחלף.
חבל אך זו טבעה של נדנדה, אפשר לשבת עליה בלי להתנדנד אבל ברגע שמתחילים לשחק צריכים להיות מוכנים לטלטלות.

זה היה סיפור של חורף ואני אוהב אותך.

ראיתי אותה בכניסה למכבסה. כל הקטע נמשך 10 שניות.
10 שניות שבהן הזמן קפא מלכת והן הפכו לנצח.
כשאני משחזר את זה הנשימות שלי נעשות כבדות ועמוקות, בכל פעם שאני נזכר בהליכה הסוחפת והמטריפה שלה, כל צעד מרהיב יותר ואירוטי יותר והתחת האלוהי שלה, איך הוא מושל בעוצמה בשתי הרגליים הפרפקציוניסטיות שלה וכל הליכתה מזכירה מופע תנועה ואקרובטיקה נועזת.

פתאום כשראיתי אותה הכל החשיך ודמם. הבחנתי בה מרחוק ועיניי נלכדו בה בלי ששמתי לב. פשוט לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה, בכל צעד שהתקרבה התחדדה דמותה והתבהרו פניה וכמו בדה ז'ה וו, יופיה הבלתי יאומן נגלה לעיני והייתי מרותק ומהופנט ולא יכולתי לזוז ולא לדבר, רק לפעור את עיני בתדהמה ולעצור את נשימתי, לנסות בכל הכח להיאחז בחלום ולא להתעורר לעולם, למות כאן עכשיו כשאני מסתכל אל תוך עיניה. בעיניה בערה השמש. מבט חודר מלא עוצמה, מפתה ומלא רוך, עיניים כחולות חתוליות, מנצנצות וסקרניות, יפות ועמוקות. כשעיני פגשו את עיניה היא הביטה לתוכי והפשיטה אותי, הסתכלה עליי וראתה את הילד שבי ממזמן ואז, בלי להזיז את פניה היא חייכה בעיניה אליי, חיוך רומז, שואל, רוצה. חיוך שובה ומתגרה, חושני ומתריס, חיוך חכם ואוהב ואני נמסתי לכספית.

היא היתה מולי, שלי ובתוכי בדיוק שניה וחצי, היא עברה בתוך המטר שלי, הרגשתי אותה ושמעתי את הנשימות שלה, ראיתי את השקיות הקטנות מתחת לעיניים שלה ואת הלחלוחית המיוזעת התל אביבית מכסה את עור פניה החלק, ראיתי את הסיכה שאספה את שערה המרוח ואת הקליפס של החזיה שבלטה על כתפה מבעד לגופייתה.
בחיי לא זזתי, נעצתי בה את מבטי ואת כולי וראיתי אותה כל עוד יכולתי, היא הסתכלה עליי חזרה וחייכה את החיוך הסמוי הכי מוציא מהדעת שאפשר להעלות על הדעת ולא התביישה וגם נהנתה וגם אני וזהו בום!@ הופס זהו, חלפה על פניי ומעיניה שהיו כמו אוקיינוס של אהבה נצחית ומחיוכה האמזוני נותר רק גבה וקימורי גופה המלכותי שהלך והתרחק.

10 שניות ואחד הקטעים החזקים ביותר. היא היממה אותי ואני לא אשכח אותה. אם אני אראה אותה שוב אני אגש אליה אם אני לא אלקה שוב בשיתוק תפקודי.

כשתבואי, את תהיי כל כך יפה, העיניים שלך יהיו חמות וטובות, יהיה לך חיוך זוהר ומדבק וצחוק פרוע ומתגלגל, את תהיי כל כך חכמה, כל כך נבונה, כל כך מבינה. את תהיי חזקה ותרצי להתפנק, תהיי מחוזרת ותרצי לחזר, תהיי נחשקת ותרצי להתקרב אליי, לא תפחדי לשמוע על המקומות הכואבים שלי, לא תפחדי לספר על הפחדים שלך ועל האכזבות שלך. כשאני אדבר יותר מדי את תשימי אצבע על הפה שלי ותשתיקי אותי בנשיקה. תגידי לי שהכל בסדר ושאני לא חייב להסביר. את תגידי לי שאת אוהבת אותי ואת הגוף שלי ואני אגיד לך שאני לא אעזוב אותך לעולם. כשאני אגיד לך שאת הכי יפה בעולם את תגידי לי שזה רק לידי, כשאני אגע בך הנשימות שלך יהפכו לגניחות תכופות ואת תחבקי אותי חזק בידיים הקטנות שלך עד שהצלעות שלי כמעט יתפקעו. את תלטפי את השיער השחור והקצר שלי כשאני אירדם מול הטלויזיה וכשאתעורר ואפקח את עיני אראה את זיו פניך המאושרים ואת עינייך המזוגגות מביטות בי בחיוך מתוק. את תימסי בין ידי ותאהבי את הריח שלי וכשאישען על בטנך ארגיש כמו תינוק יונק. ביחד נהיה כמו שני אריות חזקים, כמו אחים. אני אצחיק אותך ואת תתפקעי מצחוק, את תעשי קולות ופרצופים ואני אקרא לך ליצנית יפה ואת תרצי לקנות לי חולצה ואני אשלח לך שוקולד שתשמרי ולא תאכלי. אני אכתוב לך מכתבים ואציף אותך במילים ואת תגמעי בשקיקה כל אות וכל הברה ותשוויצי בפני חברותייך שמצאת גבר אינסופי ואמא שלך תגיד לך שאת מאושרת והפסיכולוג שלך יתחיל לקנא בי. כשניסע לטיולים בסופ"ש נצטלם וכל תמונה תיראה כאילו זכינו במפעל הפיס וכשנעשה ברביקיו בגינה ונזמין חברים ונשב מחובקים כמו מלך ומלכה וכולם ישחקו לפנינו, פתאום נפרוש לחדר ושכולם יתפוצצו, נחזור פרועים וכולם יצחקו ויודו שאין עוד אהבה כזאת בין שני אנשים בעולם כולו. בואי אליי יפיופה. בואי אליי ואל תעזבי אותי יותר לעולם!
אם אני אפסיק להאמין שאת תבואי בסוף עדיף לי פשוט למות. אם זה לא יקרה אין טעם לכלום, אם את לא תופיעי שום דבר, אף פעם, לא יחזור להיות מה שהיה ושום דבר, אף פעם, לא יהיה שווה את כל הבדידות ואת כל הזמן שחיכיתי.

בתוכנו, בקרבנו, אנחנו חשבנו שאנחנו עושים את זה מהמקום הנכון, אנחנו חשבנו שמספיק הגדרנו וקבענו והכרזנו שהכל תמיד בשליטה. זה בולשיט, בחיים, כשילד אוהב ילדה, שום דבר לא בשליטה. זה בדיוק הקטע, שזה יוצא משליטה ואז לא יעזרו כל המילות ביטחון בעולם, זה פשוט כואב נורא וביחד עם האלמנט הבידיאסאמי, אחרי כזה סיפור, נשארת חורבה. נשאר שדה קרב קטלני. משם, לחזור חזרה למקום הרגיל, למקום הנעים, למקום שמסתפק בקירבה ואהבה ואינטימיות, למקום שמחוץ לסשן זה כמעט בלתי אפשרי. זה כמו לראות את המוות בעיניים. זה כמו למות ולנסות להיוולד מחדש. אוי ואבוי לכאב כן כן, תארו לעצמכם את הדברים הכי נוראיים שיחסים כאלה יכולים לייצר בגלל שימוש לא נבון ותדעו שהדברים האלה קורים בחיים באמת כאן ועכשיו, בינינו, בתוכנו, בקרבנו, חלק מאיתנו, עברו משהו איום. תיזהרו אחולמניוקי איפה אתם הולכים ומה אתם עושים, תזכרו שפצעים של הנפש קשה הרבה יותר לרפא, תזכרו שייסורי הגוף, לא חשוב אם זה שעווה על הביצים או מלקות על הגב, קטנים כאין וכאפס אל מול ייסורי הנפש. שום עקירת שן בלי הרדמה לא מתקרבת לכאב שמרגישים כשהלב נעקר. בכלל, עדיף ובעצם מומלץ לשלב יחסי שליטה עם טיפול פסיכולוגי לפחות על בסיס שבועי. גם בלי קשר מומלץ ללכת לטיפול אבל אחת ועיקר כשמשחקים משחק קצת אסור, קצת כואב. זה משחק שיש בו מפסידים, משחק של גדולים, משחק עם מחיר, משחק שהכללים בו בכלל לא ברורים כמו שהם נדמים. חיזור קטלני.

מוקדש באהבה לפצועים והשותתות, לתמימים שעוד ישרפו ולרכות שעוד יתקשו. גם לאלה שרוצים ללטף ולא יכולים, לאלה שרוצות לאהוב ובמקום הן שונאות.

זה לא היה אמור לקרות. זה לא היה מתוכנן. בקארמה היה על זה סימן של אסון מההתחלה והאלים ניסו בכל כוחם למנוע מהם להיפגש. גם שניהם ידעו שאסור להם להיפגש.

בכל זאת מישהו נרדם על השמירה ובסוף היא באה אליו, התגנבה לתוך חייו בזחילת חתול, בערמומיות, בסבלנות ובחוכמה. היא היתה כמו אש ללא גבולות, יפה וזוהרת, מחייכת ומוקפת בהילה של הערצה וחיוך נצחי, מאושר, בלתי מנוצח.

ביום שבו הם נפגשו נרשמה פעילות סייסמית ערה מהרגיל באיזור השבר הסורי אפריקאי, להקת דולפינים נצפתה נפלטת גוססת לחופי המדבר הנמיבי ו16 התאבדויות ספונטניות של צעירים דווחו בחדשות הרדיו האיזורי בטוקיו.

מלאך שחצן נקמן פיזר מעל השולחן שבו ישבו בבית הקפה אבקת תשוקה ופירורי כמיהה ובחוסר נסיון מובהק פיזר המון, הרבה יותר מדי, יותר ממה שהיה אמור להספיק במילא.

היא נשבעה לעצמה תמיד, הוא נשבע, הם רצו רק לבדוק, מקרוב.. לנפץ את האשליה, את האובססיה, אבל במקום צורה פשוטה הכל קיבל את הצורה המתבקשת שנרמזה מכל מה שקדם ליום פגישתם. שניהם רצו את הפרי האסור ועכשיו הוא היה מונח לפניהם גלוי ומגרה, יפה ומזמין מאי פעם. פרי תאווה אסור וממכר שזהר בצבעו המהפנט וכמו הזהיר: אני שורףףףף !!!

בשעות הבודדות שבהן היו ביחד לבדם, היו יושבים ומביטים עמוק בתוך העיניים המתרגשות, הדומעות, ומשפשפים ידיים מזיעות, הוא היה מצמיד את ידו בליטוף ללחיה והיא היתה מתמסרת כמו חתול לעורו, מתפנקת לתוך כפות ידיו. הם היו מדברים בלחש והיא היתה מקרבת את שפתיה אליו מתנשמת והוא היה עוצם עיניים ומריח אותה, מצמיד את שפתיו לשפתיה בעדינות ומנשק אותה. מצמיד אותה אליו בחיבוקה והיא היתה משחררת אנחת עונג יללנית. צוחקים ובוכים, אוחזים זה בזה, נתלים זה בזה, מבקשים אישור, הבטחה, הגנה.

הפרי לא איחר להראות את אותותיו בשניהם. היא התחילה לאכול המון והוא אכל פחות ופחות, היא הפסיקה לעשות סמים והוא עשה רק יותר. היא פגעה בו בכל דרך אפשרית והוא לא יכל לסבול את המרחק ממנה, היה מוכן לשמוע הכל, לקבל, להסתפק ורק לא לאבד אותה לחלוטין, לא לאבד את הקשר איתה, אליה, לתוכה.

אולי בגלגול אחר, אולי במצב אחר הכל היה יכול להיות מושלם. אבל יותר מדי חטאים, יותר מדי פירות אסורים, יותר מדי סימני אזהרה. היא לא היתה מוכנה להיות האישה השנייה והוא לא היה מוכן לאבד את הכל ואחר כך גם אותה. במונחים של משא ומתן זה נקרא קיפאון מדיני.

כל הזמן הזה ובעצם מההתחלה היא רצתה אותו. היא תמיד רצתה אותו. עוד לפני שנפגשו. היא קרעה את ליבו לכסות על הכאב האמיתי שלה. היא רצתה את כולו אבל היא לא העיזה לדרוש. גם אותה הפחד מהדחייה שיתק והם נותרו כמו שני נטיפים שיבשה ליחתם והם כמעט נוגעים, כמעט מתחברים, קפואים בזמן ותלויים מול אהבתם הבלתי ממומשת.

כשנפגשו לאחרונה, חיוכה הבטוח התחלף מולו באחד מבויש וחשוף, ללא הילה מגוננת, עיניה לא היו עוד צלולות והיא הייתה עייפה. הוא נתן לה את ליבו המכושף וחזר לבד למרומי מגדל השן. זקן ומשועמם. חלול, רקוב, נענש. הוא חזר לאשתו, לביתו, לחייו אך בעיניו נחרטה כמו צלקת בבואתה הנחשקת לתמיד.