תשע בנותיו של זאוס

מהרגעים האלה שהמוח רווי בנוזלים ממסכים מכדי שרגשי אשם או אינסטינקטים בריאים ישבשו את התוכנית: לשכב איתה אצלו בבית כשכולם ישנים. זה נשמע מטורף עכשיו, זה היה מטורף באותו לילה, כשרטט הטלפון הקפיץ אותו וקטע כוונתו להיכנס למיטה. זה התחיל במשפט שיכול להעיר מרבצו דב חורף בינואר סיבירי: 'אני מתחת לבית שלך'. או קיי, הוא ענה לה. מניח שאזכור הלוקיישן כמוהו כאמירת שלום חסרת משמעות. בהודעה הבאה היא כבר היתה יותר מפורשת: 'אני מתחת לבית שלך, תרד. רוצה להרגיש את הלשון החמימה שלך על הדגדגן שלי'. הישירות שלה היתה סימן ההיכר הבולט והחביב ביותר שלה אלא שהפעם זה הופיע במקום ובזמן הלא נכונים. מה לרדת עכשיו? תהה וחש בתפיחה ברורה מתחת לחגורה. 'אתה יורד?', הקשתה שוב, בנייד ובמכנס.
הוא מיהר לסרוק את החדרים. שמע את נשימות בני הבית סדירות וחד משמעיות - כולם ישנים. ואז הבזיק לו רעיון העוועים: הוא יקרא לה לעלות אליו. הבית מספיק גדול, ישנם שלושה חדרי שירות מרוחקים מאגף השינה, מה הסיכוי שמישהו יתעורר כשהיא על מכונת הכביסה והראש שלו מונח בין רגליה? כשהדברים נכתבים כעת, ברור שהסיכויים לכך זהים לאלה שהקטן יתעורר ויבקש לשתות באמצע הלילה - אירוע שמתרחש כמעט מדי לילה. עזבו הסתברות, מדובר במעשה מטומטם בכל קנה מידה, אלא ששניהם לא היו בכלל במודעות לסכנה אלא רק במשיכה עצומה זה לנוזלי הגוף של זו.
היא נכנסה מבעד לדלת, הישר לחדר הכביסה בכניסה. הוא חסם את פיה עם כף ידו, מחווה לעברה שצריך לשמור על שתיקה מוחלטת, כאילו למישהו היתה כוונה לשחרר אנחה קולנית. היא נראתה מופתעת וחרמנית בו זמנית. מופתעת מההצעה שלו שתעלה, מופתעת מהקלילות הבלתי נתפסת שבה הבנאדם מסכן את כל מה שיקר לו, ומופתעת מהבליטה במכנסיו. היא משכה אותם כלפי מטה, הזין שלו הזדקר מבעד לתחתונים. ידיו היו מונחים על מותניה, פיו תחוב בפיה   ולשונו חקרנית. היא הפשילה את המכנסיים, טיפסה בקלילות על מכונת הכביסה, תפסה את ראשו והצמידה אותו אליה. הוא אהב את מגע הדגדגן שלה על הלשון, את הריח שלה, את הנשימה המהירה כשהלשון טופחת על הכוס הרטוב שלה. הוא התמסר כל כולו למשימה - לגרום לה לגמור מבלי שתשחרר אנחה, לחוש אותה מתפוצצת על הלשון מבלי שיוכל לשמוע אותה משחררת זעקה