ימים אחרים

איזה קטע שאני פה

הרבה זמן לא הייתי פה

מה יש לי לחפש פה 

זה שייך לי לעולם שלפני

לפני ה...

הכל נחלק לשניים.

לפני ה.. ואחרי ה..

כמה אמרתי כמה כתבתי כמה בכיתי 

כמה איבדתי.

הנפש בוכה כן זה לעוס, נפש בוכה.

מדממת? דרמטי.

עצובה, אבלה. כן נפש אבלה. 

מה אני עושה פה

הכל שטויות

לזכר זאת שאהבתי

שהיתה ילדה משוגעת חולת סקס ואהבה

מצחיקה בת משפחתי היקרה

שנרצחה בנובה עם בן זוגה. 

נפש אבלה. 

ואיך אומרת אילנה:

מה אומרים? לא אומרים. 

אם אין דין אין דיין.

״כל הבלוג שלך כתוב עליי״ הוא אומר לי 

״נו כן מה אתה רוצה שאכתוב שם? על הילד? הצבא? הריבית של המשכנתה?״ 

״את כותבת עליי כי רק אני החיים שלך״. 

״אתה רוב החיים שלי עכשיו תסתום, תזהר היום יש ארגנטינה עוד מילה ורואים מטבח מנצח״.

״סליחההההה״ 

״אולי נביא מישהו בשישי בלילה, נשחק קצת..״ אני לוחשת לו באוזן במיטה. מאחר ועבר את גיל ארבעים שאל: ״מה?״ אבל בסוף הבין וענה:״מה שבא לך בייבי שלי״. ״ טוב״ עניתי וכבר הרצתי לי בראש את מי להביא ואם בכלל.״לא רצית שנלך לאכל פנקייק יפני בשישי?״ הוא שואל ופולש לי למחשבות. ״ כןןןןן שכחתי, עזוב מעדיפה פנקייק יפני״. 

והוא מפנטז על מגפיים ומשגע אותי.. אין, אני הכי טובה בלדעת איך להוריד לו. וכל פעם כלל פעם הוא אומר לי הלוואי שיראו בכלוב מי את באמת. אז הינה. אולי עכשיו לא יפנו אליי ילדים בני 20 שרוצים להיות העבד שלי? אולי.. 

בצד זו כף היד של הכלבה ( לאקי אמנם כלבלב אבל לא נראה כזה לצערי).

בשעה מאוחרת מאוד של אמצע הלילה כמעט לפנות בוקר הוא חוזר מהעבודה, פרויקט גדול שצריך לסיים.

״אני עוד מעט מסיים ויוצא״ הוא כותב לי ״אתקשר מהדרך, אני עייף תדברי איתי כדי שלא ארדם.״

כעבור כמה דקות הוא מתקשר ואני מקשקשת כמו שאני יודעת לקשקש והוא כשעונה מדבר דיבור עייף.

״שכחתי את הקפוצון במשרד״

״נו בסדר די להיות בכיין אתה תשרוד כמה צעדים מהחנייה הביתה.״

״מההה חמש עשרה מעלות בחוץ.״

״הו ממש מי ישמע זה לא קר.״

״אה כן? כשהיינו עכשיו בחול ( כן טסנו לראות את הקיור) לא יצאת בלי קפוצון וצעיף.״

״נכון כי היה בן שתי מעלות לאפס.״

״כמה?

״ שתי מעלות לאפס.״

״אוחחח את יכולה להגיד עוד פעם אפס?

אני אוהבבבב כשאת אומרת אפס.״

״אתה כל כך עלוב ——

עלוב ואפס!״

לא נרדם הגיע ערני מאד ערני.

כן, זה. אז נעזוב את זה שהמיטה והחבלים והחדר האפלולי ואנחות הכאב הזכירו לי ימים רחוקים של מרתפים אפלים. 

הכאב שיש יום אחרי שמכירה כל שריר שלא דמיינתי שיש לי והוא כל כך כואב - זה סשן אמיתי.

והלו.. אני לא מהצד שאוהב לסבוללללל

אני בכלל אישה של מסאז׳ים מפנקים ואפטרנון טי בלונדון. 

״יש היום משחק של הפועל״ הוא אומר לי. 

״יופי  כי אתה לא רואה״ 

״בטח שאני רואה״ 

״אה באמת?!״ 

״ברור, בחלומות שלי אני רואה״.

אם זה מה שאוכלים כאן למה שארצה לחזור?!

כן, שוב לונדון❤️

״מה, שוב פעם את נוסעת לאנגליה?״ שאל אותי אבא שלי בארוחת שישי. ״ לפני כמה חודשים היית..״ 

״כן״ עניתי לו ״ אני נוסעת לבדוק אופציות שם, יש מצב שאשאר כבר שם ואחזור לפה לשבוע כל כמה חודשים, נראה לי מגניב.״ עניתי ונסיתי להראות רצינית. 

״כן, בטח, המלכה שם עוד לא מתה, את עוד לא יכולה להחליף אותה, אין לך מה לעשות שם.״

וזה מי שגידל אותי —