כששמעתי כשגבריאל מת אז חשבתי מחשבות . חשבתי שהינה הרי כל שיר שלו נשמע כמו מכתב התאבדות ארוך ומפורט . הינה הוא מצא שקט לכאב שלו ולמחלה האיומה שלו . שמי שרוצה למות שימות . לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש לפני זה . מי שרוצה למות שימות , רק בשקט . במקרה של גבריאל כאילו היה כיף לקהל כשהוא סובל ,נהנינו מהרעש . כמה שהוא סבל יותר הוא כתב יותר וקהל מעריציו שתה את הסבל שלו , שתה וניגב דמעות . אני אהבתי את גבריאל את המוסיקה שלו את הנגינה, את הרפש הגסות הבוטות בכתיבה . הוא מזכיר לי את בודלר בזוהמה המילולית. אני יודעת שזה לא יפה לחשוב את מה שחשבתי וגם כתבתי כאן , שמי שרוצה למות שימות אבל שיעשה את זה בשקט . אבל זה מה שחשבתי . חוץ מזה בכלל אומרים שהוא לא התאבד , אומרים שהוא מת מדום לב . נו שוין . התעצבתי מאד כששמעתי שהוא מת . ככה אני מתמודדת עם עצב - ככה . ברוע בציניות . כזאת אני .
עין אחת אדומה ואחת צהובה
אחת מאלכהול
אחת מחוסר שינה מחוסר אהבה .
