דברים שרציתי לומר

שוב זו תקופה של גאות

ואין לי מושג באמת למה. פשוט ככה, עייפות מתמשכת, וכל דבר מעורר מחשבות.

ובעצם כבר אין לי כח לחשוב.

אתמול קראת על עצמאות בדאנג'ן ואמרת לי. שאלת אם אני רוצה. הופתעתי כי אתה אף פעם לא נכנס לכלוב, מסתבר שקראת על זה בעיתון הזה, של הטלויזיה, לא זוכרת מה שמו.

היום כששאלתי מה אתה רוצה לעשות בעצמאות, אם נצא לשם או למקום אחר, או שנחגוג לך ינומולדת, אמרת שאולי נחגוג יומולדת עם חברים.

והכל באולי, עם סימני שאלה בסוף, בהמתנה לתגובה שלי.

ודי מפתיע אותי שאתה לא יודע מה אני חושבת. נראה לי שברור לך. לפחות אמור להיות ברור לך..

הרי, אם לא היית יודע, לא היית שואל כל כך הרבה פעמים ומחכה שאומר לך שזה בסדר.

ואם זה מה שאתה רוצה, אז תגיד, פשוט תחליט.

ואז אני מתוסכלת, ומסתגרת. 

אתה מכיר אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי, ובכל זאת,

יכול לשאול 10 פעמים ביום מה יש לי כשאתה יודע שהתשובה לא השתנתה.

שואל ומחכה לאישור במקום פשוט להביע את דעתך.

עדיין לא מתאמץ ללכת בשבילים שלי, למרות שישנם שבילים, שרק בהם יש לי תאורה. באחרים אני צריכה שתדליק לי את האור.

ואני מפחדת מהחושך