לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 13:38
פעם גברים היו מתאהבים בי. נופלים לרגלי ומתבוססים בעפרן. פעם הייתה בי האיכות הזו שאין לה שם, משהו מיוחד כזה שטומן בחובו הבטחה. אני חושבת שהייתה שם הבטחה. פעם הייתה בי הבטחה. ועכשיו גם כשהסקס טוב, גם כשנראית טוב, גם שמעניינת ו"אינטיליגנטית" ו"כייפית" זה כבר לא שם. אין בי יותר את הערך המוסף והבלתי מוגדר שגורם לאהבה. ההבטחה התבדתה וכך גם אני.
אז אפשר לחוג במעגלים, לחפש מפתחות אבודים, לנסות דרך כזו או אחרת להתקרב. אבל אני חושבת שפשוט כבר אין מה למצוא. הפכתי למכונת זיונים ואלכוהול תל אביבית שאין בה כלום. אני מגלה שמה שחסר לי הוא בדיוק הדבר הזה - התחושה שהבחור שאיתי אוהב אותי. ואם נוריד מ"אוהב" את כל המשמעויות הרומנטיות/אבסטרקטית/קיצ'יות שלו, מה שחסר לי הוא להרגיש מחוזרת, רצויה, מופתעת. וזה, לדעתי, כל העניין.
