דרושות

סדקי עיניו הצרים של נגן השאמיסן עצומים בריכוז שליו. הפנים שלו מפוסלים וחלקים. הוא פורט את הצלילים הצורמים ועבורו יש להם משמעות רבה. הבחור שמציג את הסיפור סוחף אותי עם העוויותיו המוגזמות, הוא מחקה את צחוקה של האישה, את צחוקו של בעלה העיוור, את הבכי שלהם. וקורע לי את הלב. יש הרמוניה מושלמת בין שני האנשים על הבמה ואי אפשר לדעת מיהו המוביל ומי המובל. השחקן מזיע, שפתיו רטובות כשהוא קופץ עם הגיבורים שלו אל הנהר. ואני מרותקת לנגן שמלווה אותם בדרכם לחיים הבאים. נמו אמידה בוצו.

משנשאל, אמר השחקן שאפשר ללמוד מנגינה כזאת תוך יום אחד, ואפשר גם להמשיך וללמוד אותה במשך חמישים שנה. אפילו שלא קלטתי אותה, קטעים ממנה ממשיכים להתנגן לי בתוך בראש.