פגשתי אותו כשהייתי בת 16 וקצת, התחלה רומנטית, בסילווסטר. התאהבתי תוך שניה, לו זה לקח יומיים. היינו יחד חמישה חודשים, או קצת יותר או קצת פחות. יום אחד הוא נראה לי גמלוני, גמלולי, זקן. אז עזבתי. וזכר האהבה הזאת נשאר כמשהו שהיה ונגמר, מושג. לא זכרתי איך זה הרגיש, רק זכרתי שזה היה. שנה אחרי שנפרדנו התאהבתי בחבר הכי טוב שלו, שהרס לי את החיים. אחד מהם. (נשים בצד את תפיסת עולמי הריאלית והעצמאית לפיה אף אחד לא יכול להרוס לאף אחד את החיים, ושאנחנו עושים את החיים שלנו למה שהם) נשים את זה בצד. ההוא הרס לי את החיים. ואתמול ראיתי אותו אחרי יותר מ-5 שנים שלא נפגשנו. הפעם האחרונה היתה בחתונה שלו, ומאז נולד הביטוי "אם X התחתן, אז לכולנו יש סיכוי". כי הוא כזה גמלוני וגמלולי. ואתמול פתאום פגשתי אותו והוכיתי נוסטלגיה. הוא שוב ניגן בפסנתר בבית אמי, עם הידיים הארוכות שלו, והפנים המיוסרות, ושוב ישבתי על הכורסא מחבקת את הברכיים ועפה עם שופן. פתאום נזכרתי בלב הענקי שלו, באהבה הגדולה שלו. נראה לי שמעולם לא נאהבתי ככה. כמו שרק מוזיקאי עם קצת שיגעון ומליון בעיות יכול לאהוב. בחתונה שלהם היא אמרה לו תודה על האהבה הגדולה שהביא לה לחיים. והבנתי על מה היא מדברת. אין הרבה אנשים שיודעים או מסוגלים לאהוב ככה.
והוא עדיין גמלוני וגמלולי, ולא הייתי חוזרת אחורה בחיים ואני לא מתחרטת לשניה.
אבל פתאום ככה נהייה לי מין כזה.
לפני 16 שנים. 9 במרץ 2008 בשעה 13:45
