לפני 7 שנים. 6 בינואר 2017 בשעה 8:52
רעל שזוחל לאט לאט בורידים. הלחימה היומיומית להילחם ולהנמיך את העוצמות, לאט לאט העיניים מסתמאות, אתה נהיה לכאורה עירני אבל בפועל לובש מסכה, ואז סדק קטנטן חוטף מכה מפטיש וזהו. הכל נשבר, מתרוקן, הלב נשפך לרצפה, ואתה עומד אל מול המראה ורואה צל. ומזכיר לעצמך שעברת יותר גרוע וכנראה גם תעבור. מנסה לדבר בהגיון עד שההבנה שאין מקום להגיון ואתה נותן לכאב לאפוף אותך, המוח מתכווץ לתוך הלב, ואתה מאפשר לעצמך לשקוע אל תוך המרה השחורה. כי גם זה מותר שיקרה. למחרת אתה מחליט שסה פשוט כאבי גדילה ומתחיל לקום, זה כואב, בוער, מפחיד, הלא ידוע אין סופי ואתה מביט לו עמוק בעיניים ואומר יאללה קופצים ראש.
אני חושב שזה פעם ראשונה בחיי שאני אומר מפחיד.
