נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

מי אשר מנסה להילחם בך במי שאתה
הוא אף פעם לא יהיה
בית בשבילך
בית זה הכלה
בית זה קשבה
בית זה הבנה וקבלה וסליחה
ואם אתה מגיע "הבית"
ומצפה לך מלחמה
זה לא בית בשבילך
וכנראה לא יהיה אף פעם
אבל סביר להניח שאתה תהיה הבית שלו שלה
אבל הוא היא לא יהיו בשבילך בית
בית זה שלום לא מלחמה לא בעצמך
ולא על דרכך..לא בכלל

אותם האנשים אשר ירצו שתשנה
ישתנו ויקבלו אחרים לא אותך 

"סטלה אדלר גורו זוגית"

יהיה נדיר 

היא חששה...

זה מכרסם בתוכה החשש הזה

הוא נוצר באופן טבעי כשקשר נרקם מתבשל לו בין שני נשמות הפחד בעלטה עד האור

המפגש במציאות שונה מסתם לדבר ודיברנו הרבה

המציאות יכולה להיות כלכך קרה, והחלום כלכך חם וגם רחוק

אבל את ידעת העיינים יכולות לספר הכל אך גם לערער או לחזק 

זה לא ברור תמיד איזה סיפור יש בתוכן

לקרוא אדם זה לפעמים לא רק במשפט או מילה זה בין לבין המילים והמשפטים

לפעמים לקרוא אדם זה בין האותיות

להקשיב לצליל אבל להרגיש את הרטט

היא שאלה... זה כלכך טוב?
ואיך מישהוא יכול לגרום לה להתגעגע אחרי כמה ימים של רק שיחה

איך הוא באמת יכול להיות כלכך פתוח ולספר הכל

איך היא יכולה להרגיש כלכך פתוחה וחופשיה

לתת לראש לעבוד ולרטיבות לנזול

לגמור כלכך חזק משיחות ולחישות

עוד לפני שזה בכלל קרה

רק מהדמיון מהמוכנות הזו

איך אפשר להרגיש כלכך בטוחה

עוד לפני שיש מגע

אבל לגורל קצב משלו

אין סתם אמרתי לה

ותמיד במחשבה המשפט מה שמתחיל מהר נגמר מהר

ואולי כדאי להאט

פן זה יהיה צפוי וממצא

אבל הציפייה מגרה

הרעב הזה למשהו טוב שיתרחש

משהו לא שיגרתי

אולי זה לא הוא לא אני

זו את זו היא...

אבל אין סתם...

לחכות לו בחדרה להשאיר דלת פתוחה והיא עירומה

לחוש אותו קרוב הנה זה עוד מעט מתחיל

הנה אני בא...

הלב רוטט מכל שניה

הגוף מזיע קצת

יש ריקוד של הנשמה עם המחשבה

לילה ללא מעצורים
גילית שגם למגע יש סיפור

והגבולות נפרמים בקלות בידיים הנכונות

והידיים הנכונות הם לא מדע מדויק

זה לא הכי מנוסה ולא הכי חדש

זה פשוט זה

הצלפות, ליטופים, ומילים, שירים, וחיוכים

טוב.
לא האמנת שזה אפשרי לישון כלכך טוב

הגורל משחק בנו לפעמים

והמציאות עוד יותר
וקל לחשוש

אבל קשהל התמסר?

אך לפעמים זה החלטה אחת לחיות את הרגע רגע מיוחד

וזה עדיף מאשר לחיות חיים שלמים בלי רגעים.

לקחתי אותך יד ביד
ואמרתי לך
תסתכלי רק עליי
יד ביד
וכל מה שאת
רואה ורוצה
זה אני

העיניים לא זזות
בפקודה
צווי שמשרת
את שנינו
כהיותנו
אחד

נעבור דרך קירות
דרך החלונות
האנשים והשבילים
נזרום כמו מים
ואנחנו חיים

הכל שלם
כשנינו מתרכזים
חיים בעולם שלך ושלי
וכל קושי הופך למשי
רוך של תמימות
ובתוך התמהיל
התרמיל נשאר
החוץ
אז הכל פתאום
לא לחוץ

לקחתי אותך יד ביד
ועינייך עליי
רואות רק אותי
מסתכלות בי
מתבוננות לתוכי
רואות איך אני זז
הכח שלך זורם
עם הכח שבי

צייתנות נעשית
עם משמעות
לדעת שמי שמולך
דואג לנו ולא רק לך ולי
כי אנחנו עולם
עולם שיצרנו
עולם שבראנו
לנו אנו
מתוך העולמות
שהיו בנו

יש בי
יש לי
אחריות גדולה
לדאוג לך לתמיד
כאן ועכשיו ומאז..
ובעתיד הלא קיים

לקחתי על עצמי להאיר
לשמור עלייך מכל משמר
להקשיב להכיל ולהשריש
ללוות ולהיות
כל מה שתצתרכי
מה שמתאפשר
אני יאפשר

כך
מקרוב ומרחוק
לא רק כאדון וכדום או חבר
אלא כבן אדם שהתקרב
כשאיפשרת לו להתקרב

ואני רוצה בזה
אני חי את זה
אני נושם את כולך אליי
אני מסתכל עלייך
בדמיון ובמציאות
עמוק ורדוד
ואוהב

אבל...
אם תדקרי אותי
ולא תחבקי
בסוף אדמם 

אני צריך אותך 

איתי 

כדי להיות

אני

אני רוצה להיות
איתך אמיתי
והכי אני שאפשר
חשוף מולך כפי שאת מולי
והדרך לשם
לא תלויה רק
בשיחות עמוקות
או רגשות עזים

אלא בזה שאני יאפשר לך
לגעת בי להבין את הצדדים
הכי אפלים במוחי
להיות איתך
במקומות הכי חשוכים שבי
ואת תוכלי בכל האפלה הזו
לראות את האור שבי
תמיד

יש דברים שדחקתי עמוק
כי חשבתי שאף אחת לא תבין
ואף אחד גם לא ביקש
לא התמודדתי
זרמתי והתרכזתי
במה שיעיל
למציאות היום יומית
הייתי עם עצמי כעצמי
במעמקים לבדי

ועכשיו את כאן איתי
ואני לא רוצה רק שתכירי
את האני שמול כולם
אלא גם את האני הניסתר
ה אני ששפטתי למאסר עולם
ויוצא להציץ מדי פעם בעולם

ואם תאפשרי לה אני שבי
להתגשם בעולם
גם כשהגשם יורד
ביחד איתך
אהיה הכי מאושר

ורק איתך אוכל
כי האור שאת רואה בי
לא יעלם אף פעם

אינטלגנציה אמרת..
התפתחתי מכל אינטרקציה
ומכל אינטרקציה ספגתי
למדתי והשרשתי
את מה שנכון ונבון
סידרתי בתיקיות
אני בן אדם של החיים
חייב תקשורת כבסיס
לעצמי ולסביבתי
להתפתחות דעתי
וכך בצעדי הלכתי עם עצמי
כל עץ אדם עם שורשים
נקרא בדרכי על ידי
ואז את הופעת...
והשלמת אותי.

בדס"מ שלם
כשיש שני אנשים שלמים

כדי לומר 'אני אוהב אותך', אדם צריך ללמוד קודם כול לומר 'אני'." ~ איין ראנד ( פילוסופית יהודייה).