נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

30 בינואר 1962 בכפר הקטן בצפון מערב טנזניה קרה דבר מוזר,
בבית ספר התיכון בכפר, אשר בו התכנסו נערות מכל כפרי הסביבה, החלו שלוש נערות צעירות לצחוק צחוק מתגלגל שנמשך ונמשך ונמשך.
הצחוק המטורף הצליח להדביק חלק גדול מאוכלוסיית התלמידות כש-95 נערות מתוך 159 מהתלמידות ששהו במבנה באותו יום, החלו נדבקות בפרץ הצחוק גם הן.

סגל ההוראה של בית הספר שלא הבין כלכך על מה מדובר ומצד אחד לא נדבק בצחוק בעצמו, שלח את התלמידות הביתה במה שהסתבר כטעות. התלמידות הצוחקות הדביקו את צעירי הכפרים באזור בצחוקן ותוך כמה ימים 217 צעירים וצעירות החלו צוחקים בפרצי צחוק שנמשכו בתווך שבין כמה שעות לבין 16 ימים.

התקפי הצחוק נמשכו עד חודש אפריל וגרמו לסגירתם של 14 בתי ספר באזור, שלא יכלו לעמוד אל מול הצחוק של התלמידים וגם חששו מהידבקות לתלמידים נוספים.
רק 19 חודשים אחרי ש'מגיפת הצחוק בטנגנייקה' (כך נקרא המקרה בזמנו) נפסקה סופית כשהיא משאירה מאחוריה כ-1,000 בני נוער שלקו בפרצי הצחוק בתקופת השפעתה ותביעה אזרחית אחת נגד בית הספר בו התחילה התופעה על כך ששיחרר את הבנות הביתה ולא פעל למגר את התופעה בתחומו.

מגיפת הצחוק בטנגנייקה נחקרה על ידי חוקרים שונים במרוץ השנים, במטרה להבין כיצד היא התפרצה ומה הסיבות לה. החוקר כריסטיאן המפלמן מאוניברסיטת פרדו העלה את התיאוריה לפיה פרצי הצחוק הראשוניים היו תוצאה פוסט-טראומתית של תקופת מתח נרחב במדינה שקיבלה את עצמאותה בסופה של אותה שנה וכן בשל המתח שסובלים ממנו תלמידים ותלמידות בבתי ספר בהם ציפיות גבוהות והוא סיווג את המחלה כ'היסטרית המונים' (Mass psychogenic illness (MPI)‎ ), תופעה מוכרת בפסיכולוגיה החברתית שמתבטאת לפעמים בצחוק מדבק.

החוקרים רוברט ברתולמיאו וסימון ווסלי, חיזקו את ההשערה הזו כשכתבו במחקריהם על הנוקשת של בתי הספר הנוצריים באפריקה בתקופה הזו וחוסר יכולתם להתמודד עם גישות 'צעירות' יותר לחיים.

למה אנחנו מתגעגעים להיות ילדים?
כי כשהיינו ילדים לא באמת היה לנו דאגות לא שפטנו את עצמנו יתר על המידה חופש הפעולה והטעויות היה יותר נסלח והרבה יותר רחב, ילד בשבילנו זה חופש, שחרור.
ובכל אחד ילד פנימי, וחייבים לעודד אותו לצאת לשחק להיות ולא לשפוט אותו אלא לעבוד איתו בסינרגיה, אותו הילד יודע מזה אושר אמיתי להינות גם מהדבר הקטן ביותר, לאכול ולשבוע ולחייך, והאדם הבוגר שהחברה חידדה אותנו להיות לא יודע באמת ליהנות.
הוא צריך את הילד הפנימי שבו, הוא ישבע מהר מאוד ולא יתאזן הילד הפנימי שבך הינו האיזון
התשובה תמיד בך.