הרמב"ם, רבי משה בן מימון, שחי לו במאה ה-12, האמין ופיתח את גישת 'שביל הזהב' (גישה המושפעת מאריסטו, אפשר לומר שהרמב"ם האמין בכך שעל אדם למצוא תמיד את האיזון בין שתי קיצוניות ובמידה והוא היה קיצוני במשהו אחד עליו לפנות אל הקיצוניות השנייה וכך בסופו של תהליך למצוא את האיזון בין שתי הקצוות.
למשל, אם בן אדם הוא קמצן עליו לשנות את דרכו, להפוך להיות הברון רוטשילד ('הנדיב הידוע') וכך בסוף הוא יגיע למידה נכונה של רוחב לב. אם בן אדם הוא חרוץ עד מאוד ואין לו רגע מנוחה עליו להתחיל להתעצל משל היה פקיד במשרד הפנים וכך בסוף להגיע לדרגה של עובד שגם מצליח לנוח ולשמור כוחות הלאה,
רובנו הולכים בעולם הבדס"מ בקצת זיגזג בהתחלה כמו חשש טבעי שמה ישפטו אותנו או אנחנו את עצמנו, מזה הבדס"מ שבנו? מי אנחנו בתוך העולם הזה, ואיך אנחנו ניראה למי שהכיר אותנו עד היום, הפחג שמה נתמכר לזה נהפוך את עורנו וניתן ליצר תאוותנו והאם זהו השביל להגיע לאיזון אמיתי?, יש כלכך הרבה משתנים לבחירה להיות בדס"מי, סביבה קרובה ורחוקה, סביבה שמתנהגת בצורה מסויימת ולא בהכרח פתוחה לרעיונות שנרקמים בתוכנו לגבי עצמנו, או יכולה להכיל אותם, נורמות חברתיות, וגם ניסיון והרגלים הסתכלות אל תוך העבר ה הווה והציפייה לעתיד, לפעמים הפחד מהקצה הוא מושך וגם מרחיק, אנחנו רגילים לטעום קצת מכל דבר וזה איזון בשבילנו, אבל לפעמים אנחנו צריכים לטעום מהקצה או לגעת בכל קצה שמתאפשר לנו כדי באמת להגיע לאיזון, וכך להכיר את עצמנו יותר ואת הגבולות שלנו , למתוח את החבל של עצמנו עד הקצה ומשם בחזרה למרכז עם התבונות שנרקמות בתוכנו בשביל להיות שלמים דרך היכרות עם כל היבט שבנו ומשם הלאה, חלקנו הולכים לזיגזג בין הוניל והבדס"מ כברס וחלק הבינו שכל מה שחשוב להם זה להיות שלמים וטבעיים.
הפחד..
הרעב הזה שבנו להגיע לגעת בקצה מפחיד אותנו שכן הפחד הוא מאיבוד שליטה, כמו ללכת על קצה על הצוק וליפול בדימוי אחד,
אז קודם כל חשוב להבין שתמיד יהיה בנו פחד כלשהו למשהו שמרגש אותנו במיוחד למשהו שהוא לא מהנורמה הקיימת, משהו שהוא רק שלנו כי אנחנו רגילים ללכת אחרי העדר ולהיכנס לתוך עולם הבדס"מ זה לצאת מן העדר, הפחד הוא חלק מושרש ומובנה בנו הן כאזהרה לסכנה והן לשמירה על הנפש והגוף כאחד ועל האיזון שלנו ושבנו , הדרך שלנו להתמודד עם הפחד הוא לעבוד איתו לא נגדו, להבין את עצמנו וברוב המקרים אנחנו עושים ניסוי ותהייה עד שאנחנו מחליטים באמת להישאר במקום שטוב לנו, לזהות מקום שטוב לנו להשלים איתו ולא להתכחש או לנסות להעלים אותו אלא לקבל ולחיות בהבנה, שזה בשביל עצמנו, ולפעמים בחלק מן המקרים אם אין אני לי מי לי, מיניות זה בשביל עצמך.
הפחד לאבד שליטה תוך כדי שליטה, ואם נדע,עד שנדע לעבוד נכון עם עצמנו ועם הפחדים, נוכל לממש את האיזון הפנימי המיוחל.
הדבר שהכי מפתח אותנו בתוך ההליך הפנימי שבתוכנו והאינטואיציה הזיהוי הפנימי זו האינטרקציה, שמובילה להתפתחות האינטלגנציה הריגשית והתת הכרתית והכרתית.
רגש, וקצה, ובחירה, לפעמים זה חבל דק מאוד ללכת עליהם, לכן הדבר שמרחיב את החבל הזה הוא התקשורת שלנו עם עצמנו ועם הסביבה, האינטרקציה של ללכת על הקצה עם עצמנו היא מאוד לא פשוטה, הקצה שבנו תמיד מעורפל הוא לא הקצה של כל אחד, וצריך מישהו לעיתים שיושיט יד וימשוך אותנו למרכז בחזרה.
יש בנו רעב להתעורר, להיות הכי אנחנו, ללא שקרים ללא תהיות, ואם אני מיני אז אני מיני בעולם שמאפשר לי זאת, ונקי משלל תהיות.
ומתוך שירו של חנן בן ארי המופלא
אני חושד שנעשיתי בינוני
דווקא אחרי שכבר חשבתי שאני
מתעלה באופן לא זמני
באה המציאות ועוררה את זיכרוני
אני אדם, מעפר באתי ולעפר אני אשוב
הרוח המנשבת בי קרירה
בכל מצב שמנסה אני לשמור על הגרוב
אני מקדים או מאחר בפעימה
אני צריך כיוון, איזון
כדי לצאת מהניוון
מינון
בין רוח-נפש-נשמה
בין הרצון לעשייה
אש-רוח-מים-אדמה
בין היראה לאהבה
