נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

השוט מפלח את עורך הלבן ותמיד ידעת להכיל את אדונך בכל מצב, את שלו יותר ויותר עם כל צליפה.

האישונים זזים כשהעיינים מכוסות

ואת מנסה לזוז כשאת קשורה באזיקים השולחן

מחשבות סוררות מתנקות, ובפעם הראשונה את מרגישה נקייה, טהורה עם כל צליפה.

את כבר לא את את כבר מה שהוא ציפה.

מנסה לדמיין את מבטו בך, השקט שלו חודר אותך.

ולפעמים זורק מילה לחדר שתאכסני אצלך במלאי.

הגוף נשרט קצת נחבל אבל הנפש מתנקה.

הכאב משחרר את מה שלא רצית כבר איתך.

מושך לך בשיער ונותן לך לנשק את רגליי היופי בכניעה הכל מתערבב המציאות והפנטזיה של עצמך.

ואין כמו החיבוק אחרי את על הברכיים כנועה ילדה של אדונך.