נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

לפעמים המפה לא נקראת נכון, העולם מלא בגוונים והסחות, וכולם נופלים לומדים ממשיכים או שבים לסורם?

ולעיתים מצבים הם ביד הגורל כי אם זה באמת הגורל רצה שום מחסום או חסך לא יוכל עליו וככה קל לאמין או לרצות?

והמחשבה צפה בין תירוץ להיגיון אולי ניפגש שוב ושוב ואולי הזדמנות חלפה והרכבת כבר נסעה, השעון זייף והתמונה לא הייתה ברורה מהתחלה?

אך אם זה קרה זה אמור לקרות זה בוודאות כל אדם שנכנס לחיים של אחר זומן על ידו במודע או לא במודע?

וכשזה נגמר אז כנראה הכנת אותי לבאה ואני אותך לזה שאחריי

הרי כל סוף הוא התחלה חדשה?

ובסוף הקרון יעצר ונספיק לעלות עליו וננוע לעבר השקיעה עם חיוך מסופק אחרי ניסיון מר?

 ואולי הבדידות תחזור במהרה ואז נצטרך להסתגל עליה במהרה?

והכל מסתדר בסוף לטובה בעזרת כח האמונה.

שוב לא נכתב עליי פשוט כתבתי על ספר שקראתי רכבת היתומים.