נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

הרחובות ריקים, מתרוקנים, והזיכרון גואה, לתוך השפל של הלבד.
זיכרון מחמם, שלך מוטלת לתוך ידי.
מחובקת כולך בזרעותיי, כתינוקת ביום היוולדה, ככה הדאגה אחרי התפרצות הסערה, רגשות ההתרגשות, כרוחות שינוי לתוך חיי.
וכל זה אחרי שאני נגמר, אחרי שאני נבלע בגאות של תשוקה עם כמות של תאווה, שגורמת למחשבות לעצור, לזמן ללכת לאיבוד.
לכאב להישכח, ופתאום אין עבר, ההווה משתלט על החלל שנוצר, והווה זו את.
חש, כל פרץ חום מגופך כשאני נבלע לתוך תוכך, עמוק לחום אהבתך לאדונך אהובך, אני מונח על לשונך, הבטוחה.
נאנח נאנק צלילי גאווה, חש תמהיל של תחושות כשזרם חזק מתפרץ, אני אט אט נגמר לתוכך.
ואז נושק למצחך
"שלי..שלי.. את" חוזר ו...חוזר.

עייני רואות אותך כמתנה, לכן אשמור מכל משמר, לעוד ימים של גאות של תשוקה, לשמחה, לחיוך שבעזרתך מתרחב עם הזמן.