נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

אני ואת לומדים להתפתח ביחד.

למדנו, התלמדנו במסע לתוך המבנה שבחרנו לעצמנו.

בהתחלה עוד אפילו לא עבדנו על יסודות, פשוט הלכנו על המבנה שקיים כבר ומשם התחלנו.

פשוט רק הנחנו מזרון בסלון וישנו בלילות וימים רק דיברנו, צחקנו, הכרנו.

היה קר,היה חם, היה נוח, היה רוח.

אמיתי, ושקרי.

כי המבנה הזה לא באמת בחרנו, רק נזרקנו אליו פשוט זרמנו.

וזה יצר התמדדויות לא פשוטות, קטעים בהם הפסקנו להבין אחד את השניה.

הבנו רק את עצמנו והקירות כחברינו.

ואפילו הקירות כבר התמלאו בכל מה שרצינו להגיד אחד לשניה.

ולפעמים היו באים אנשים טובים ורעים והיו מציעים לנו לצאת, חלק יד ביד כאנושיות לשמה, וחלק כרוע, על מנת הפריד.

החיים בנויים במבחנים, וכל אשר עברתי התמודדתי, התחשלתי גם כשנכשלתי העדתי על עצמי ותמיד שאלתי איך את לא מתמוטטת, והנה התמוטטת.

ולעיתים עזבת אך חזרת, לעיתים טרקת את הדלת ולקחת הזיכרונות ארוזים במזוודה, אך חזרת.

לחיות בסימני שאלה, במקום להנות מהתשובה.

זה הרגל מגונה שלך, וכישלון שלי.

לא לתת לך תשובה מספיקה שתכסה כל סימן.

ותשאיר רק סימן קריאה.