נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

בשביל להיות שולט שלך, אני צריך לדעת הכל, ובשביל לדעת הכל אני צריך ללמוד אותך, ובשביל ללמוד אותך אני צריך להקשיב לך, להאזין לצליל שבך, לראות את התנועות פנים גוף שלך.
מתי זה באמת מכאיב לך, מתי הכי קשה לך, מתי את מסוגלת להתגבר, מתי את מתאמצת, נלחמת בעצמך, מה שובר אותך לגמרי, מתי המסכה מתהדקת נהפכת לחלק ממך, לראות מעבר לכל ההגנות, מסכות, גניחות, רעידות, לראות את המחשבות האמיתיות, לא המאולצות.
ואז לבחור איפה לגעת, ומה להפעיל, כרצוני, לטובתי, לטובתך.
בחוכמה, בתבונה, ביד רמה.
אני יודע שגם את לומדת אותי, הרי זה הדדי, הרעב הסקרני קצת ספקני למי שאני, את נחשפת מולי אז גם אני.
אדון שפחה, כלבה מאלף, לפני הכל גבר לאישה, בן אדם לבת אדם, בין אם נרצה או לא הרגש ידבר, החיבור הוא ההבדל הדק בין סטוץ, למערכת יחסים בדסמית.
וכשאני נחשף כדי לחשוף אותך את גם רואה מתי האגו שלי נסדק, מתי אני חושש, מתי לא נוח לי, ומתי אני מגיע לקצה, מתי אני עוצר, יתרונות חסרונות, לא מתבייש, כי זה מולך.
וכי אני יודע שבחרתי בך מסיבה, ונחשפתי מבחירה ויודע שאת תמיד תשמרי על כל הנקודות תורפה האלה מכל משמר, בכספת הכי בטוחה, עם שמירה אישית של לביאה.
אולי בסיטואציה אחרת היית מנסה להשתמש בהן לשרוט אותי לסדוק אותי, אבל בחרת בי כי אני שלם, ושלם לא נשבר, אולי קצת נחרט, אבל יציב ואיתן בכל מצב.
ואת יודעת את זה, גם שיש לך את כל אלה לא עושה אותך חזקה ממני, זו לא מטרה זה תוצר, את לא באמת שומרת אותן בשביל לפגוע, אלה כי הן תוצר של החשיפה ההדדית שהתרחשה בכבוד הדדי, את לא רק שפחה לאדון את גם אשת סוד, סוד למחשבה, לפחדים, לאמת שבי סוד למודע ולתת מודע, לי יש את הצרור מפתחות שלי, ולך יש את שלך.