נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

לפעמים נדמה שאמון הוא רק קול נשימתה האחרונה של הנפש כי
אמון הוא דבר נדיר בעולם שרובו אינטראקטיבי, וירטואלי עולם של כמה מציאויות, שבסיסו בכתיבת טקסטים אחד לשניה, לייקים, ועוד אלמנטים שיותר מעודדים מרחק ומפרידים אותנו מאשר מקרבים.
וכמה שיותר אפשרויות בחיינו מעודדות שקר מאשר אמת, שקר לעצמנו מאשר התמודדות ולחיות עם האמת, גם לאחר.
ואז ברגעים כשנותנים בך אמון, זוהי מחמאה גדולה יותר מאשר כשאוהבים אותך.
כי כשהאמון נעדר, הפרח היפה ביותר בזר האהבה חסר.
אבל פתאום להרגיש אמון נהיה זר לנו, מעולם לא האמנו בלב שלם באף אחד אחת, אז כשמישהו מדבר רק אמת עדיין נמשיך לחשוש.
זה פשוט יותר להיות נאמן לעצמך, קודם כל עצמנו, בעולם שמקדש את האינדיבידואלי.
ולהיות נאמן לכל אדם אחר לפעמים ניראה בלתי אפשרי.
ואולי זה תוצר של הדדיות ו מסע משותף כי אם תאמיני בי, אני אאמין בך,
ועדיין קורה כשאנשים שנותנים בנו את אמונם המלא, הם מאמינים שמגיע להם הכל מאיתנו.
והם לא יודעים שהנחה הזו שגויה הרי מתנה לא מביאה זכויות, היא מתנה.
ואמון הוא מתנה, וכמה פעמים נעניק אותה? אם בכלל, וגם אם נפגענו הרבה בעבר אפילו פעם אחת, גם אם זו פגיעה פשוטה.
ואולי הציפיות הן גבוהות מדי המחיר גדול מדי והן מה שהורגות את התקווה לאמון.

בדסמ בנוי על אמון.

האם תאמיני בי? האם לא אבגוד באמון? הדרך היחידה היא שתהפכי להיות הבן אדם הכי קרוב אליי, אשת סוד החברה הכי טובה שלי ומשם נתקדם לזוגיות, או לכל מערך זוגי אחר.