נשמה הולכת בשדות המציאות שהשרישו בחייה, בין השיבולים כבני אדם הזזים לפי רוחות השמיים.
והגלגל הגדול כמשאבת מים השואבת זמן מן הבאר כשעון מתקתק, ככה יום יום הכל זורם.
ילדה רוקדת בסיבובים גודלת ונבלעת לתוך גוף של אישה, רוקדת בתוך עצמה.
לעיתים רוח החופש נושבת מזיזה קצת את המסכה שנבחרה לא על ידה, והאמת הפנימית המינית מתגלה, אך המחשבה נשארה במקומה כי היא תוצר של מה אסור ומה מותר ולך בנו שבילים שלמים של תוצאה ידועה.
ואז ביום בהיר סערת רגשות עצומה מעיפה את המסכה וגם את השמלה, המחשבה נודדת ללא שליטה, כל מה שנבנה נשאב מבחירה עמוקה שנוצרה עמוק בתת מודע, לעצמך את בחרת להיות חופשיה.
לעוף להישאב לתוך החור של הסופה,סופת הרגשות שבמציאות התחוללה.
מתעוררת בעולם החדש שמש צהובה שמיים כחולים הכל נקי...ומולך שביל אבני ברקת נוצצות.
את בוחנת מקרוב את שביל אבני הברקת הנוצצות, לאן הן מובילות לא תדעי.
את מתחילה בצעדים קטנים של ילדה בת יומה, לאט לאט צוברת ביטחון ו בדילוגים את מדלגת בין אבן לאבן , וסימני קריאה פזורים בדרך כסימני אזהרה סימני שאלה חרוטים על העצים אולי שם הנחלה.
מתבוננות בדמויות בין הצללים, אנשים שאיבדו את דרכם חלקם מצאו את מקומם.
ובתוכך צליל כמו קול עמוק פנימי המנחה אותך, האם את מקשיבה בפעם הראשונה לעצמך, או שזה קול מטעה ללא נודע. מסע בדילוגים על אבני הבזלת נוצצות.
ובמסע הזה את פוגשת שולט אריה ללא אומץ, חי בין הצללים והוא מסביר לך שהוא רק תיהיה ואומץ הוא מצרך יקר מדי סיכון גדול וצריך להסתתר, להתנהל בין הצללים, חצי רגל בפנים חצי בחוץ לפעמים, והוא רק מתקשר עם מילים כתובות בפתקים, להישמר, מן הצלילים.
הוא זורק לה פתק קחי תכתבי מה שבא לך, היא מחייכת ו כותבת, וככה הם מדברים ימים, הזמן חולף והאריה צובר וצובר ביטחון ומגלה פרצופו גופו פנים מלאות חרטה, מבטו מושפל, הוא אריה ללא אומץ, ילד בגוף מאובזר.
הזמן שלקחה עזר לו והיא מעניקה לו אומץ, במילים ופחד בעיניו נעלם אט אט..והצעד הראשון לאומץ הוא עשה.
והיא הולכת לדרכה בדילוגים על אבני הבזלת ליעד הבא, למדה מן האריה מה היא צריכה לא צריכה.
והיא פוגשת שולט דחליל ללא שכל נטו תצוגה, עשוי מקש, חלש אופי אך מציג הכל כחדש, עף ברוח האינטלגנציה הראשונה, הוא רק מנסה ומנסה..להיראות שלם מושלם שכל העורבים והאנשים יבואו אליו להתייעת הוא אינו יודע איך ומה חי את הרגע, לו החיים פשוטים, כלבה, זונה, ו היא מדברת מרחוק עם דחליל הקש רק מדברת עד אשר מפעיל את הניצוץ של השכל ולו היא מעניקה שכל, להבין שהאדם הוא העיקר, הדמות היא תוצר.
ואז ממשיכה בדרכה פוגשת את שולט איש הפח.
והוא מוגן לו אין לב, הוא עבר הרבה כלכך הפח על גופו הפך ל קשה ולא חדיר, לו אין לב אז הוא טכני מדי, ים של ניסיון ללא רגש, עיניו בוחנות הכל מכל, סופגות אך אינו מתרגש משום דבר.
והוא גדול מסתכל על כולם מלמעלה, אך אינו יודע להרגיש את אלא שבאות אליו, לדעת הכל זה לא פשוט, והיד על השוט כבר לא אמיתית.
והיא מושיטה ידה נוגעת, חשה את הפח הקשה, עד אשר הוא מתחיל להרגיש.... להתקלף ושכבות הפח נופלות על הרצפה והיא מלמדת אותו להרגיש, מגע אמיתי שוב בחייו.
ואז היא מדלגת לה לדרכה.
על אבני בזלת לתוך הלא נודע
ובמסע לתוך השביל הקוסם נמצא, זה שיש לו כל תכונה שרק קיוותה, וממנו היא תלמד.
כי לה הרבה פחדים ושדים והיא רוצה לפרוק הכל בפניי המיועד ורק קסם צריך מ מיניות עשוקה , למיניות מופלאה, ומכל מפגש למדת עד שהגעת מוכנה אליי.
תני לי להיות הקוסם שלך בסוף המסע.
