את כלכך הרבה וכלכך מעט הרי לא סתם אני נצמד אלייך מצמיד את אפך נחירייך לעור צווארי זה כדי שתנשמי אותי עמוק, תשאפי את כולי לתוכך תני לריח גופי להרפות את גופך ולי להיות לך סם, סם שיחזק את התמסרות הכניעה שלך אליי, שימסס את הפחדים, גם עם זה לרגעים.
את אישה פרועה, חיה נעולה כל חייך, משוועת לחופש, לביטוי העצמי, ולוחמת בעצמך כהרגל מגונה.
את כלכך רוצה להיות זאת שיודעת הכל לפני הכל, זאת שיועצת לאחרים, זאת שמנצחת על המקהלה של הפחדים, והם בכלל מנהלים אותך ואת אוחזת בשליטה בכל הכח עם דימויים של לביאה אך את בעצם גורה בת יומה, פוחדת מן החולשה, רק לא להיות חלשה, רוצה להיוולד חזקה לתוך העולם החדש, אך החוזק הזה זיוף אם הוא לא נבנה עם אדם.
וכהלכת במסע השבילים הגעת לצוק והחלטת תמיד לעמוד על הקצה, להסתכל לפחד בעייניים אך לא לדבר, להמשיך לתהות על קנקנך, לתת לרוח ללטף, ולפחד לצמרר.
וכל אחד שבא אחד פוגש אותך בדרכך, אחד רוצה לדחוף, השני רוצה להתבונן, והאחר רוצה למשוך, ומי מקשיב לצלילים שיוצאים ממוחך.
ןאז את פוגשת אותי נעמדת מולי כנועה, לא מבינה איך ולמה זה קורה, למרות שהסבר כבר ניתן, זה לא באמת למה אלא מי מולך.
בראשך יש פחד עז שעוד שניה תיפלי תאבדי את עצמך, מנסה לאחוז בכל דבר שניתן, אך את מודעת ולא יודעת שאני לא אתן לך ליפול באמת.
יש לי כנפיים של רגש, דרכם אני מעיף אותך לספייס, גם ללא כאב, כי זה מה שחסר החתיכה של הפאזל של הרגש שמחבר גוף ונפש לאחד.
וככל שעוברים השבילים יש אתגרים שיצרת לעצמך כמו חומות שיוצרים מצג של מלחמה אבודה, כי את רגילה להילחם בעצמך, כדי שיהיה לך במי להילחם יצרת שדים בראשך שיהיו לך דמויות שיאבקו על הארמונות שבליבך נפשך.
ואת שומעת הכל אך לא מקשיבה באמת.
מסבכת את עצמך, יותר מאשר את מתוסבכת בכלל.