הרמב"ם, רבי משה בן מימון, שחי לו במאה ה-12, האמין ופיתח את גישת 'שביל הזהב' (גישה המושפעת מאריסטו, אפשר לומר שהרמב"ם האמין בכך שעל אדם למצוא תמיד את האיזון בין שתי קיצוניות ובמידה והוא היה קיצוני במשהו אחד עליו לפנות אל הקיצוניות השנייה וכך בסופו של תהליך למצוא את האיזון בין שתי הקצוות.
למשל, אם בן אדם הוא קמצן עליו לשנות את דרכו, להפוך להיות הברון רוטשילד ('הנדיב הידוע') וכך בסוף הוא יגיע למידה נכונה של רוחב לב. אם בן אדם הוא חרוץ עד מאוד ואין לו רגע מנוחה עליו להתחיל להתעצל משל היה פקיד במשרד הפנים וכך בסוף להגיע לדרגה של עובד שגם מצליח לנוח ולשמור כוחות הלאה.
בשביל להגיע לאיזון אמיתי לפעמים אנחנו צריכים להגיע לקצה בשביל באמת לגעת בעומקים האמיתיים ולממש את עצמנו כאנו
הרעב הזה שבנו מפחיד אותנו קצת כי ככל שאנחנו הולכים עמוק יותר אז אנחנו נחשפים יותר ו מי שנחשף יותר אז יכול להיפגע יותר על ידי הליכה בשבילים לא פשוטים ועדיין אנחנו יודעים מה יכול לאזן אותנו.
אנחנו רוצים לטעום מן הקצה, וכך להגיע לאיזון ולקבל ביטחון שיאפשר לנו להרגיש שלמים, על ידי כך שטעמנו הכל ועמוק.
ובגלל זה אנחנו משתנים משנים תפיסה באמצע החיים וזה בסדר זה חלק מהאנושיות שבנו להשתפר לשאוף להיות שלמים דברים שלא ידענו בעבר ברגע שהגענו לקצה ידענו אותם ואז אנחנו חוזרים עם כל הידע שצברנו בשביל להיות יותר טובים לעצמנו ודרך עצמנו לאחרים.
ולפעמים צריך מישהוא שידחוף לקצה אך גם יושיט יד לקחת אותנו בחזרה משם, ההיכרות תהיה התגלות שתאפשר לנו ביטחון לקחת אוויר ולגעת בקצה בידעה שאנחנו לא נאבד את עצמנו שם.
הרגש הוא חבל שמאפשר לנו להגיע לקצה להשתחרר עוד קצת, בדיוק לנקודה של המעוף.
ורגש כלי מדהים בידיים הנכונות.
ומתוך שירו של חנן בן ארי המופלא
אני חושד שנעשיתי בינוני
דווקא אחרי שכבר חשבתי שאני
מתעלה באופן לא זמני
באה המציאות ועוררה את זיכרוני
אני אדם, מעפר באתי ולעפר אני אשוב
הרוח המנשבת בי קרירה
בכל מצב שמנסה אני לשמור על הגרוב
אני מקדים או מאחר בפעימה
אני צריך כיוון, איזון
כדי לצאת מהניוון
מינון
בין רוח-נפש-נשמה
בין הרצון לעשייה
אש-רוח-מים-אדמה
בין היראה לאהבה
