בזמן האחרון אני עוקבת אחרי שירשור בפורום שעוסק בסיבות שאנשים מגיעים לבדסמ. היה שם מישהו שאני מכירה שאמר שכל מי שמתעסק בזה שרוט ומי שאומר שהוא לא אז הוא או משקר או בהכחשה.
אז חשבתי לעצמי שקודם כל כולם שרוטים שריטות זה חלק מהחיים והיחידים שלא שרוטים זה תינוקות בני יום. אצל בנים השריטה המובהקת הראשונה מגיעה בגיל 8 ימים כשמורידים להם חתיכה מהזין לבנות זה קצת פחות ברור אבל זה מגיע. אז להגיד שכולנו שרוטים זה כמו להגיד שהשמש זורחת במזרח.
אני זוכרת שכשאותו בחור אמר לי את אותו הדבר בזמן ארוחה נחמדה במסעדה אני אמרתי שאני לא מגיעה לבדסמ מתוך צורך או שריטה אלה מתוך רצון להרפתקה ולדברים חדשים. אבל ככל שאני נכנסת לעולם הזה ומגלה יותר דברים על עצמי ברור לי שזה כבר לא רק הרפתקה ושבכל זאת קיים אצלי דחף אמיתי.
אז בהתאם לתיאוריה של ידידי התחלתי לחפור בעבר ולחפש חוויות מיניות משונות מהילדות והצלחתי להעלות כמה בחכתי . הראשונה הייתה בגיל 6 הייתה תקופה שאני הילדות של השכנות ואיזה חבר מזדמן הינו משחקים כל הזמן רופא וחולה הינו בודקים אחד את השני מציירים אחד על השני בטושים כל מיני ציורים משונים ובכלל מתעסקים באברים אחד של השני. אני לא זוכרת למה זה נגמר כולנו הרגשנו אשמים (אולי כי אמא ראתה את הציורים כשהיא רחצה אותי) ופשוט התרחקנו. שנה אחרי בגיל 7 שתי חברות אחרות שלי החליטו ללמד אותי מה המבוגרים עושים התפשטו ושכבו אחת על השנייה. אני החלטתי שהם סתם ממציאות וסגרתי את העניין שוב עם תחושת אשם קלה.
בגיל 8 עברנו דירה והתחברתי עם הבת של השכנים ממול שהייתה גדולה ממני בשנה. ולילה אחד כשיישנתי אצלה היא המציאה שיש איתנו בן במיטה (לא זוכרת מי אולי מלך הכיתה או משהו כזה) ואמרה שהוא פוקד עלי ללקק לה את הכוס. עד היום אני זוכרת את הטעם המוזר והתחושה הלא נוחה כשליקקתי לה את הכוס שלמזלי היה ילדותי ונקי אחרת הטראומה הייתה גדולה עוד יותר אבל מאז התפתחה אצלי רתיעה מכוס שהתחילה לעבור רק כשהתאהבתי בכוס שלי.
זו הייתה חוית הילדות המינית האחרונה שלי. אחרי זה כבר התחלתי לאבד את התמימות של ילדים צעירים באמת ולכן חויות כאילו כבר לא קרו.
אני לא חושבת שהחויות האלו הן באמת יוצאות דופן מספיק בשביל לגרום לי להפוך לסוטה (לפי התאוריה שלי ידידי).
אז נעבור לעניין האלימות. אלימות דוקא הייתה לי בילדות ההורים שלי כמו הורים רבים מהדור שלהם נהגו להעניש עונשים אלימים אבל אף פעם לא ברמה של שימוש באביזרים כגון מקלות וחגורות אבל עדיין עונשים אלימים. בימינו כבר לא נוהגים להעניש ככה ילדים. אני כמו שציינתי בפוסט קודם נהגתי להעביר את התסכול מהעונשים האלימים לאחיות הקטנות שלי שחטפו ממני ולדעתי קצת נשרטו. אבל בגיל מסוים גם ההורים הבינו את גודל טעותם וגם אני התחלתי להרגיש די אשמה על חטאי הילדות ומאותו הרגע ועד התקופה האחרונה בעצם לא התקרבתי לאלימות פיזית יותר. אם זאת ברור לי שחוויות הילדות שלי גרמו להקשר מובהק בין אלימות והנאה. המשיכה שלי לאלימות ולדברים אלימים בכל זאת היתה קיימת לכל אורך גיל ההתבגרות ועד שנות ה20 המאוחרות אבל היא הייתה פסיבית. היא גרמה לי לראות את החלקים האלימים בסרטים כמו התפוז המכני שוב ושוב ולנסות לשים את ידי על עוד סרטים שכאילו. אבל שוב לא הרגשתי קיצונית ולא חשבתי שמשהו לא בסדר כל הבנים בסביבה שלי היו שותפים להנאה שלי מאלימות וזה לא נראה יוצא דופן (עד היום אני אוהבת יותר סרטים של בנים מאשר סרטים של בנות).
כשהתחילו להיות לי בני זוג רציניים יחדיו הערצנו זוגות קולנועים כמו סיילר ולולה מלב פראי מיקי ומלורי מרוצחים מלידה. היו לי תמיד פנטזיות של אלימות ותמיד רציתי להתנסות באלימות קיצונית (שאני מחלקת) אבל זה לא התישב עם תפיסת הטוב שלי וגם לא עם המגבלות הפיזיות שלי. עד שהתחלתי עם הבדסמ. ואז זכיתי להוציא מהנפתלין את כל הדחפים הפרימיטיבים שלי ועכשיו אני שוב לומדת להתחבר אליהם. אז בסופו של דבר האם אני שרוטה? ברור שכן. טראומת ילדות מן הסתם לא.
לפני 16 שנים. 19 ביוני 2008 בשעה 10:16
